בסיום מסכת אנו מזכירים את עשרת בניו של ר' פפא. במה זכה ר' פפא לכך?
נאמרו בענין זה הסברים שונים, ועדיין נראה שהניחו לנו בקעה להתגדר בה.
הגמ' אומרת[1]:
ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו. אמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי (בי חשדו ולא היה בי).
ר' פפא מעיד שחשדו בו, ולא היה זה אמת.
במה חשדו בו?
בגמ'[2] מובא:
ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף.
רב פפא אמר שהשותה יין במקום שכר עובר על בל תשחית, שכן שכר זול יותר, אך הגמ' דוחה זאת, מכיון שהשכר פחות בריא לגוף, ונזק לגוף חמור יותר מהפסד ממון.
המהרש"א במקום מעיר:
ורב פפא לטובת עצמו אמרה שהוא היה עושה שכר... דאמר ר' פפא אי לאו דעבדי שיכרא לא איעתרו (שאמר ר' פפא אם לא הייתי עושה שכר לא הייתי מתעשר).
מעיר על כך הרש"ש:
ואני אומר על פירושו (של המהרש"א) ולאו מילתא היא דמאי יענה על ר' חסדא (מאי נוגע בדבר היה) דהאי "ולאו מילתא היא" שב גם כן על דבריו, ואולי דלזה כוון ר' פפא לעיל (קי"ח ב') באומרו לדידי חשדן ולא הוה בי, כי יש שהיה חושדין אותו כפירוש המהרש"א.
הרש"ש מסביר, שאולי דבריו של רב פפא על כך שחשדו בו לשוא, מוסבים על הסבר המהרש"א לדבריו בנוגע לשכר, שאמר זאת כדי שיקנו ממנו שכר.
והנה, במקומות רבים מצאנו שהיו שחשדו בר' פפא בדברים שונים, והיו שהסבירו כי זהו חשד שוא.
הגמ' בקידושין דנה בנוגע ליחוסם של מקומות שונים, האם אנשי המקום מוחזקים ככשרים מבחינת ייחוסם, וניתן להינשא להם. על אחד המקומות מובא[3]:
אמר רב פפא והאידנא איערבי בהו כותאי. ולא היא. איתתא הוא דבעא מינייהו ולא יהבו ליה.
תרגום: אמר ר' פפא, ועתה התערבו בהם הכותים. ולא היא, אישה ביקש מהם ולא נתנו לו.
ומבאר רש"י:
איתתא בעא מינייהו - כותיים לא נתערבו בהם, אבל הקול יצא על ידי ששאל כותי אחד אשה מהם אבל הם לא נתנו לו. ויש אומרים רב פפא בעא מנייהו איתתא ולא יהבי ליה, לכך היה מוציא עליהם שמץ פסול וקשה בעיני לומר כן.
ובתוס':
איתתא בעא מינייהו ולא יהבו ליה - ולכך הוציא עליהם לעז ויש מפרשים דקאי אדרב פפא, ולא נהירא דח"ו שיעלה בדעתו של אותו צדיק להוציא לעז עליהם שלא כדין.
היו שחשדו בר' פפא שהוציא לעז לשוא על אנשי המקום מכיון שלא נתנו לו אישה, אך רש"י ותוס' מנקים את ר' פפא מכל חשד.
במס' ברכות[4] מובא:
תנו רבנן הביאו לפניו שמן והדס. בית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס, ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל אני אכריע, שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס. שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע, אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כבית הלל. ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד.
מסביר רש"י:
ולא היא - לא אמר רבא הלכתא כבית הלל, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך.
ר' פפא טעה בדין, וכדי שלא יתבייש תלה טעותו ברבא.
הרב קוק זצ"ל באיגרת מסביר את שיטתו של רב פפא[5]:
... אנו למדים בכל יום בישיבה דף גמרא פשוט אחר התפלה, ובע"ה הנני מעיר לפעמים דרך למודנו והיום דברתי בסוגיא ד"כיצד מברכים" במחלוקת שמן והדס "ורב פפא לאשתמוטי נפשיה", דמרפסא איגרא. דהכי פירושה: הכרעת רבן גמליאל היא רק אם באמת סך הוא עם השמן, שאז השמן יש בו שתי פעולות הנאיות, ריח וסיכה, ובהדס רק אחד, אז מנצח הרבוי את הקדימה של ברכות פרטיות, כמו ברכת "עצי-בשמים" נגד "מיני בשמים" דשמן, וזאת היא הכרעה, דאי לאו הכי הרי היא ממש כחד צד דהיינו בית-שמאי ורב פפא לא רצה לסוך, אף על פי שהיה מנהגם לסוך כנראה חשש להא דתלמיד-חכם "לא יצא כשהוא מבושם", אבל לא רצה מצד אחד להחזיק עצמו לתלמיד-חכם בפניהם ומצד השני שלא להעליבם על מה שהם סכים, ואמר: הלכה כבית-הלל, ובאמת בכהאי-גונא הלכה כבית-הלל, שגם המכריע יודה בשלא סך, אבל לא אמר בלשון ברור כדי לאשתמוטי, שלא לפגום במדת הענוה ורגשי דרך ארץ של כבוד-הבריות.
הרב קוק מסביר, שר' פפא בכונה בירך על ההדס, שכן אם לא סך, ההלכה היא שמברך קודם על ההדס, כבית הלל, אך כיון שלא רצה לפגוע בחבריו, שנהגו לסוך, אמר בלשון מגומגמת. הרי שפעם נוספת חשדו בר' פפא, ונמצא עליו לימוד זכות.
הבית יוסף[6] הביא את הרמב"ן שסובר שיש מסים שתלמידי חכמים צריכים לשלם, והוכיח זאת מגמ' בסנהדרין[7] האומרת שרב פפא שילם מס. על דברי הרמב"ן כותב הבית יוסף:
ומה שהביא ראיה מסנהדרין נראה שיש לדחות, דדילמא רב פפא נושא ונותן להתעשר הוה וכיון שכן לא הוי תורתו אומנותו ולא מיפטר מכרגא (ואינו נפטר ממס).
הבית יוסף אומר, שרב פפא לא קיבל את הפטור של תלמידי חכמים ממס, כיון שהיה עוסק במסחר כדי להתעשר, ועל כן אין תורתו אומנותו, ומזה שלא שילם מס אין ללמוד לשאר תלמידי חכמים.
על דברים אלה כותב החזון איש[8]:
תמוה מאד וכי ר' פפא יבטל מתורה בשביל להתעשר.
הנה שוב אנו רואים, כי חשדו ברב פפא שעסק במסחר על מנת להתעשר, אך היו שדחו את החשד.
ישנם מקרים נוספים של חשדות ברב פפא.
בגמ' בברכות[9] מסופר, שרבא מסר לבניו מספר הדרכות, וביניהן: "ואל תשבו על מיטת ארמית". הגמ' דנה בפירוש הדרכה זו, ואחד הפירושים הוא:
ואיכא דאמרי ארמית ממש, ומשום מעשה דרב פפא. דרב פפא אזל לגבי ארמית. הוציאה לו מטה אמרה לו שב. אמר לה איני יושב עד שתגביהי את המטה. הגביהה את המטה ומצאו שם תינוק מת. מכאן אמרו חכמים אסור לישב על מטת ארמית.
אותה אישה ניסתה להחשיד את ר' פפא בהריגת בנה.
מקרה נוסף מתואר בגמ' בכתובות[10]:
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא. אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה. אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה איכא איניש אחרינא בהדיה דמר אמר ליה לא, אמר ליה אף על גב דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא, אמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה.
תרגום: אישה אחת התחייבה שבועה בבית דינו של רבא, אמרה לו בת ר' חסדא (אשתו של רבא), יודעת אני בה שחשודה על השבועה. הפך רבא את חובת השבועה על הצד שכנגדה. פעם אחת ישבו לפניו ר' פפא ור' אדא בר מתנא, הביאו שטר אחד לרבא. אמר לו ר' פפא, יודע אני בו ששטר פרוע הוא. אמר לו, האם יש אדם נוסף איתך (להעיד על כך)? אמר לו, לא. אמר לו, אף על פי שאתה אומר זאת, עד אחד אינו כלום. אמר לו ר' אדא בר מתנא, ולא יהא ר' פפא (נאמן) כבת ר' חסדא. אמר לו, בת ר' חסדא מוחזק אני בה שאומרת אמת, בר' פפא אינני מוחזק.
שוב אנו רואים, שרבא לא היה בטוח במאת האחוזים שר' פפא דובר אמת, וחשד בו.
נראה, שדברי ר' פפא "לדידי חשדן ולא היה בי", אינם מתייחסים למקרה אחד, אלא הם תיאור של חייו של ר' פפא, שחשדו בו הרבה לשוא.
אוסף מקרים זה, נראה שיש לו סיבה, ולא מקרה הוא שחשדות כה רבים היו נגד ר' פפא.
פן נוסף באישיותו של ר' פפא, העולה מן המקורות הבאים, יכול לשפוך אור על דמותו.
הגמ' במסכת נידה[11] מספרת שר' פפא אמר דבר בבית המדרש, ולעגו לו התלמידים.
אמר רב פפא אפילו כי הא מילתא לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה, משום שנאמר 'אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה'.
כלומר, אפילו דבר שיביא ללעג, על האדם לאומרו, כדי שמתוך דבריו יסביר לו רבו טעמו של הענין. "אם נבלת" - אם הושפלת על דברי תורה, "בהתנשא" - סופך להתנשא, "ואם זמות" - ושתקת, "יד לפה" - לא תדע להשיב תשובה כשישאלוך (על פי רש"י).
בשו"ת הרשב"א[12] מובא סיפור על ר' פפא שאינו לפנינו בתלמוד, וכך מובא שם:
והיינו דאמרו ליה לרב פפא מה שמך? אמר ליה ר' פפא. ושאלו והא כתיב (משלי כ"ז) 'יהללך זר ולא פיך', ואמרו והא אין זר פיך.
ר' פפא הסביר שכוונת הכתוב היא, ש"יהללך זר", "ולא" - אם זר לא מהלל אותך, הרי ש"פיך" הוא יהלל אותך, ועל כן אמר ששמו רב פפא, ולא פפא.
שני המקורות האחרונים מלמדים אותנו, שר' פפא אמר את האמת שנראתה לו, אף שהסביבה לא ידעה להעריך זאת, ואף שספג בזיונות.
"לדידי חשדן ולא הוה בי" - זו דרך חייו של ר' פפא. אני עושה את אשר אני מאמין, ואומר את אשר נראה לי נכון, אף אם חושדים בי משום כך בדברים לא נכונים. תכונה זו של ר' פפא אכן גרמה לחשדות רבים עליו.
בפרשת השבוע נאמר על אברהם[13]:
והאמן בה' ויחשבה לו צדקה.
מובא על כך בבעל הטורים:
ויחשבה - ג' במסורת. הכא 'ויחשבה לו צדקה'. ואידך 'ויחשבה לזונה' גבי תמר (בראשית ל"ח, ט"ו). 'ויחשבה עלי לשכורה' גבי חנה (שמואל א' א', י"ג). היינו דאמר ר' יוסי (שבת קי"ח, ב') יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו, שהרי תמר בשביל שחשדה יהודה זכתה ויצאו ממנה פרץ וזרח שיצאו מהם מלכים ונביאים. וחנה בשביל שחשדה עלי זכתה ויצא ממנה שמואל. וזהו בשביל שנחשדו לזונה ולשכורה נחשב להן לצדקה. אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
מסביר בעל הטורים, שבכל מקום שנאמר "ויחשבה", שחשדו באישה, לגבי תמר ולגבי חנה, התוצאה היתה "לו צדקה" - יצא הצדק לאור והן זכו לשכר, שיצאו מהן מלכים ונביאים. משום כך אמר ר' יוסי "יהא חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו", שכן דבר זה מביא לשכר גדול.
נראה, שהדברים שייכים לתוכן הפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" שכן אמונתו של אברהם בהבטחת הקב"ה לזרע, היתה נגד כל הגיון ומציאות. האמת האלוקית היתה למעלה מן הכל. ועל כן מי שהולך בדרכו ומוכן לומר דברים שהוא מאמין בהם אף כי הסביבה אינה יכולה לקבלם - לו צדקה ודבריו סופם להתקבל.
נראה, שהדברים קשורים לאישיותו של ר' פפא. האומר את האמת שבליבו, אף שמעורר חשדות נגדו בטווח הקצר, זוכה לשכר בטווח הארוך. מי שאינו מתחשב בהווה, וחי לפי אמונתו, ויודע שהצדק עמו, הרי שצדק זה יתגלה, והוא יזכה להמשכיות לדרכו, לבנים שיהיו המשך ראוי לחייו.
נראה, שעל כן אנו מזכירים את בני ר' פפא בסיום מסכת, להפנים את העקרון כי האמת היא אשר צריכה להיות נר לרגלינו, אף אם זה גורם לחשד ולבזיון, כיון שזו האמת ומכוחה עלינו לפעול, ובעתיד יתגלה הצדק ויבוא השכר.