חדשות כיפה

פרשת כי תשא: על התשוקה לראות

השבר הגדול של חטא העגל לא מנע ממשה לבקש בקשות, שלדברי ד"ר משה מאיר הסעירו אפילו אות ריבונו של עולם

ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

לאחר שבר העגל הגדול, מגיע משה לקרבה גדולה עם ריבונו של עולם. דווקא אז, הוא מעז לבקש את הגדולות שבבקשות:

הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ... 
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. 

בואו ונתבונן במשאלה השניה. כאשר בתיאור של דיאלוג, מופיע כמה פעמים ברציפות דובר אחד, הקורא נקרא לדמיין את המתרחש בזרם העומק של השיחה:

וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.
וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
 

שלוש תשובות משיב ריבונו של עולם, מבלי שמשה משתתף בשיחה. נראה לי שהשאלה הסעירה את ריבונו של עולם, הובילה אותו לשלוש תשובות שונות. 
הראשונה - היענות. אתה ביקשת לראות, ואני מראה. לא את כבודי אלא טובי. 
השניה - סירוב. לא תוכל לראות כי אי אפשר לראות ולהמשיך לחיות.
שלישית - אני מראה אבל לא את פני אלא את אחורי. 
התשוקה לראות את ריבונו של עולם, היא העמוקה שבתשוקות הדתיות. באמונת הייחוד - כפי שעוצבה על ידי הפילוסופים של ימי הביניים - היא איננה בגבולות האפשר. על כן, הרמב"ם מעמיד את משאלת פרשתנו באופן אחר:

מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר 'הראני נא את כבודך'? 
ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמיתת המצאו כאשר היא. והשיבו ברוך הוא, שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר: 'וראית את אחורי, ופני לא יראו'. 

על פי הרמב"ם, לא ביקש משה לראות את ריבונו של עולם. הוא ביקש לדעת, וביקש שידיעת ריבונו של עולם תהיה מובחנת בתודעתו מכל ידיעה אחרת. זאת פרשנות מבריקה ועמוקה, אבל כמובן שאין היא עולה עם פשוטו של מקרא. על פי פשוטו של מקרא וגם על פי התבוננות באדם - יש תשוקה קמאית פשוטה: לראות את מושא תודעתנו. ההלכה מורה כי בשעת קריאת שמע, מכסים את העיניים בכף היד. כך היה נוהג רבי מאיר, כשישב בציבור והגיע זמן קריאת שמע.  פשוטה של הסוגיה, רצונו של רבי מאיר להתרכז ולהתעלם מהציבור הסובב אותו. אפשר לדרוש את שפת הגוף הזאת אחרת - הרצון להתגבר על התשוקה לראות. 
בתרבות - הראייה נתפסת כפחותה ביחס לחשיבה המופשטת. המורה שואל את תלמידי כיתה א' - 'אם יש לי תפוז אחד, ויוסי נתן לי תפוז נוסף, כמה תפוזים יש לי?' אם תלמיד ישאל את המורה - 'התפוזים כתומים?' הוא יראה בכך הפרעת המהלך של השיעור. התלמיד אמור לעבור תהליך של הפשטה, שבסיומו יעסוק בתרגיל 1+1 ולא בתפוזים.
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, 
שבהן מראה את ההדיוטות 
ואומר: 
הכזה ראית? 
או כזה? 

ההדיוטות צריכים דמויות ותמונות, החכמים מתארים במילים, באופן מופשט. אבל יש גם תפישה הפוכה, בה ההשגה הגבוהה היא היכולת לראות. על פי תפישה זו, החושב המוצלח יותר, הוא זה המצליח לתרגם את המילים ואת המושגים לתמונות. במשנה ישנו ביטוי המורה על קבלה והבנה - 'רואה אני את דבריך'. כך בהמשכה של המשנה במסכת ראש השנה שהובאה לעיל:

מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. 
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. 
כשבאו ליבנה, קיבלן רבן גמליאל. 
ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל. 
אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?! 
אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.

במקרה הזה, אפשר להעלות שתי פרשנויות: האחת - שיקול הדעת שלי הוא כשלך, השניה - אני רואה את התמונה מול עיני והפרשנות שלך סבירה יותר. יש מקרים בהם מדובר בנושא מופשט יותר:


...מי שמת והניח בנים ובנות 
בזמן שהנכסים מרובין 
הבנים יורשים והבנות ניזונות 
ובנכסים מועטים 
הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים. 

אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! 

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. 

מצד אחד, סביר שכאן ה'ראיה' היא מטאפורה להבנה. מצד שני - יש סוג חשיבה בו גם את המופשט - 'רואים'. כך - כנראה - חושב אפלטון, ומביא זאת לידי ביטוי צלול במשל המערה שלו. ההתקדמות התודעה מצויירת במשל כהתקדמות של הראייה, נראה שלא רק כמטאפורה אלא כתיאור. בשיאה - התנשאות מעבר לראיית המראות, אל ראיית השמש. במקבילה הדתית - 'הראני נא את כבודך':

...ובסופו של הדבר, דומני, יראה את השמש, לא בבואותיה על המים ובמקומות שאינם מושבה, אלא אותה כשהיא לעצמה, במקומה שלה, יוכל לראות ולחזות בה כמות שהיא. 

שתי החלופות - חשיבה במושגים מול חשיבה בתמונות, הן שתי אפשרויות המעשירות את התודעה. מודעות אליהן, מאפשרת בחירה במתאימה שביניהן בהתרחשות נתונה. לעיתים, מפגש עם האחר - בעל תודעה אחרת וחשיבה אחרת - מבליטה את הפער בין השתיים. זווית ראייה מיוחדת באה לידי ביטוי בשיר של זלדה - 'בית חינוך עיוורים הישן': 

פתאום הבריק הברק - 
הגן הרטוב נשקו כמשוגע.
היא פוסעת איתי פסיעה אחר פסיעה.
לא תדע - 
שהגן הלילי הפר את נדרו לחושך הרך
למען רגע חי ורומז.
עמוק עמוק בליבי אתפלל:
אל יפריד ביננו האור
אל יפריד ביננו שרף
בלהט החרב המתהפכת.
אך איני יודעת לגלות שבילים חדשים על-חושיים
להובילה אל עיר חזון הברקים.

בפעם הראשונה אני חושבת
על המהמורות בחושך.
על עלטה שאין בה צוהר. 
בפעם הראשונה אני חושבת
על לילה שכוכבים ומזלות בו שמועה.
בפעם הראשונה אני חושבת
על אופל שאין בו הבדל
בין שושנים אדומות, צהובות ולבנות. 

מדוע אזכור בשמץ של תיעוב,
בבחילה - 
את המראות הססגוניים שנצברו במוחי. 
נופים יפים להפליא
נראים לי פתאום
כצעצועי פטדה ופז
לעומת הריק הטהור, המוחלט.

מתי אבין שהחושך שלה 
מלא סימנים,
שאיני יודעת דבר על נסיעות נפשה
למרהיב, לעמוק, למאיר,
לבלתי אפשרי.

שני העולמות של זלדה - דיכוטומיים. מתוך אמפטיה לחברתה העיוורת, היא מעדיפה עולם כבוי מראות. משה מכיר בשתי הדרכים - הוויזואלית והלוגית, מבקש גם לדעת וגם לראות. 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יצחק הרצוג צילום: מרים אלסטר/פלאש 90

הרצוג נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית

קרא עוד