סגור

כי תשא: על ההתגלות

משה מבטא בפרשה את שתי משאלות לבו העמוקות ביותר: לראות את ריבונו של עולם, ולהבין את דרכיו. ד"ר משה מאיר על הבקשה והמענה

ד"ר משה מאיר
יח באדר התשעז
,
16 במרץ, 2017 13:20
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

חכמים הורו - 'כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד הונה של תורה!'[1] ראוי - על פי דבריהם - כי היחס לכל חלק מכתבי הקודש או מהתורה שבעל פה, יהיה זהה. למרות זאת, אם הייתם שואלים אותי איזו פרשה בתורה חביבה עלי יותר מחברותיה, הייתי מצביע על פרשת כי תשא. בפרשה זו, משה מבטא את שתי משאלות לבו העמוקות ביותר: לראות את ריבונו של עולם, ולהבין את דרכיו. ברצוני להתבונן במשאלה השניה ובמענה לה:

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ

לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ

וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.[2]

הפסוק סתום ומסתורי. האם מציאת החן היא סיבה להודעת הדרכים ['אם'] או תוצאה שלה ['למען']? ומה פשר הסיומת 'וראה כי עמך הגוי הזה'? כדרכם של היגדים סתומים, אין להם פתרון מוחלט. כנראה שהסתום הוא חלק מהמובן והמכוון שבהם. הקורא והשומע יכול להציע הצעות שונות, הסובבות סביב הפשר של הכתובים. אציע לפניכם את הצעתי, הצעה בין ההצעות. לאחר חטא העגל, אמר ריבונו של עולם אל משה:

...רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.[3]

משה מבין שריבונו של עולם מפנה עורף לעמו - לגוי שלו ['גוי' בתנ"כית זה 'עם'], ואילו הוא - משה - מצא חן בעיניו והוא רואה בו את הראשית לגוי הגדול החדש. על רקע זה בא הפסוק שלנו, שהוראתו: אם באמת מצאתי חן בעיניך, במקום לעשות אותי לגוי גדול - הודיעני נא את דרכך. לאחר ההיכרות הזאת, נהיה באמת קרובים, באמת אמצא חן בעיניך. והגוי הגדול? ראה - העם שלך הוא הגוי הגדול. השאר אותו כזה ואל תחליף אותו בי ובזרעי. ריבונו של עולם נענה לבקשתו של משה, ובצעד יחידאי בתנ"ך כולו, מספר למשה על עצמו. הוא חושף את תעודת הזהות הערכית שלו, את המקור ממנו נובעת ההתנהלות שלו בעולם ועם האדם. בואו ונתבונן בתעודת הזהות הזאת:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה'

אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד,

וֶאֱמֶת.

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים,

נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה,

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה,

פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.[4]

בכדי להבין את עומק המשמעות של תעודת הזהות הזאת, בואו ונתבונן בשיר של המשוררת הפולניה הגדולה וסילבה שימבורסקה:

כתיבת קורות חיים

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.
לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

אל מול התיאור הצר של קורות החיים, מופיע תיאור רחב. אל מול ההחצנה, תיאור נוקב עד התהום. ריבונו של עולם מופיע כמי שדיבר עם עצמו, שמודע לסתירות, למתחים, לסדקים, לחלומות וליקיצה מהם. הוא מציב יעדים, יעדים של ערך ולא של מציאות. הוא מציב את ה'אתה' האלוהי, את ה'אני' שלו. הוא מצרף תמונה - אמנם מאחור - ועל כן לא צורתה נלקחת בחשבון, אלא מה שנשמע. ומה שנשמע - כפי שנראה לקמן - איננו מגרסות הנייר, אלא להפך - קולות בני הדורות ששבים ומתרפקים על תעודת הזהות הפנימית הזאת, מחפשים בה את אביהם שבשמים.

הוא מתחיל בשם - כמו בכל קורות חיים, אלא שהשם מופיע פעמיים. למה? אולי להורות על הזהויות השונות והסותרות הכלולות בזהות האחת והכוללת. ואכן, כבר ב'בית' הראשון מופיעה סתירה. אל מול מילות החסד הרבות - 'רחום' 'חנון' 'ארך אפים' 'רב חסד', מופיע מילה אחת משדה שונה והפוך - 'אמת'. הידורו 'חסד' ו'אמת' בכפיפה אחת?!

את החסד הוא נוצר לאלפים, לאלפים של דורות, כלומר - עד אין סוף. את העוון הוא פוקד עד הריבעים. אפשר לשחזר תעודת זהות אלטרנטיבית בה גם העוונות ננצרים לאלפים. הזהות העצמית של ריבונו של עולם 'מורדת' בתמונה הסימטרית המתבקשת, מגבירה את החסד על הדין. כלומר, מצד אחד יש בו חסד והפכו - האמת. מצד שני הוא מגביר את החסד על הדין - בנה של האמת. תמונה פשוטה אבל מתוחה עד כאב.

בואו ונתבונן בגלגוליה של תעודת הזהות הזאת. מה שמייחד את בני העם היהודי, שהם אינם מקבלים שום דבר כנתון, גם לא את התגלותו של אביהם שבשמים. בכל דור ודור הם שבים ודורשים ומתעמתים עם התורה בכלל, ועם תעודת הזהות הזאת בפרט. בואו ונראה שתי דוגמאות. הראשונה - על המתח שבין החסד והרחמים ובין האמת. יונה מקבל צו ללכת אל נינווה העיר הגדולה ולקרוא עליה את נבואת החורבן מפאת חטאיה. הוא נמלט מהצו, מוטל לים, נבלע על ידי הדג הגדול, מקיים את הצו בעל כורחו. בני העיר מתעוררים ושבים בתשובה, וצו החורבן מתבטל. אז פונה יונה אל ריבונו של עולם, מזכיר לו את תעודת הזהות של פרשתנו:

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ.

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר:

אָנָּה ה'.

הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי

עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה

כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.

וְעַתָּה ה',

קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי,

כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.[5]

יונה מצטט את פרשתנו, אך משנה באופן יוצר. במקום לחתום את הבית הראשון ב'אמת', הוא חותם ב'ניחם על הרעה'. אפשר להבין שזאת קריאת הכאב שלו. אמרת שחלק מהזהות שלך היא האמת. איפה היא? אתה ניחם על הרעה, מושפע מתשובתם המוחצנת של בני נינווה. זאת לא אמת!

הדוגמה השניה, מדברי הנביא ירמיהו:

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה'.

כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.[6]

מי שמקשיב, שומע שירמיהו מתעמת עם תעודת הזהות של ריבונו של עולם המופיעה בפרשתנו. אצלנו - 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים', ואילו הוא טוען שהראוי הוא - 'אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת'. מגדיל לעשות יחזקאל[7], המתעמת עם העם ואוחז בעמדת ירמיהו.

הגדולה של פרשתנו, היא מציבה נקודת ייחוס. האדם השואף להתדמות לבוראו, מנסה לאמץ לעצמו את סולם הערכים המופיע בה. אך כדרכם של יהודים, הם לא מאמצים אלא מתווכחים. הם מתעמתים, בוחנים את המציאות לאור מערך האידאות הזה, בוחנים את עצמם ומחפשים לאור הזרקור הזה את דרך ספינתם אל חוף המבטחים של הטוב ושל הראוי.



[1] עירובין ס"ד ע"א.

[2] שמות ל"ג י"ג.

[3] שמות ל"ב ט' י'.

[4] שמות ל"ד ו' ז'.

[5] יונה ד' א' - ג'.

[6] ירמיהו ל"א כ"ח - כ"ט.

[7] פרק י"ח.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מענק נוסף לפני החגים? אילוסטרציה צילום: Olivier Fitoussi/Flash90     

נתניהו בוחן: מענק נוסף לפני החגים

קרא עוד