פרשת כי תצא: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל"

הפרשה מכוונת אותנו להבנה, שהאחריות החברתית של כולנו, ובמיוחד של בית הדין, לדאוג להעמיד לדין את הפוגעים בנשים ומנצלים אותן לרעה, כדי שאותן נשים לא ידרדרו חלילה למעמד קדשה. זוהי אחריות שרלוונטית גם לימינו

הרבנית חני פרנק
יא באלול התשעו
,
14 בספטמבר, 2016 11:19
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

בפרשת כי תצא נשזרות פרשיות שונות שנוגעות ביחסים שבינו לבינה בתהליך הדרגתי מסוים.

הפרשה פותחת באשת יפת תואר, אותה שבוית מלחמה, שלדברי הפרשנים איבדה את אביה ואמה וחייל יהודי חשק בה ולקח אותה לו לאישה. החייל מצווה להושיב אותה בביתו חודש ימים להתאבל על אביה ואמה ועל כל שאיבדה, ורק לאחר מכן הוא יכול לממש את נישואיו עמה. פרשנים שונים מסבירים את החובה הזו בדרכים שונות. כולן משמעותיות וראויות. בהקשר של הדברים שאכתוב להלן, ברצוני להדגיש משפט אחד בפירושו של הרמב"ן שם: "שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת" (רמב"ן דברים כא,יב). כמדומני, זהו משפט מפתח גם לפרשיות הבאות שהפרשה מזמנת לנו.

בהמשך הפרשה נפגוש נשים נוספות, את בן השנואה, שאמו נשואה לאביו ששונא אותה ומעדיף את צרתה על פניה, את בתולת ישראל שבעלה הוציא עליה שם רע, ועוד. אתמקד כאן בשלוש, שתי נאנסות ואחת נוספת. שתי נערות מאורשות שנאנסות מוזכרות בפרשה: נערה מאורשה (כלומר נערה בגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי שאישהּ קידש אותה לו לאישה, אך עדיין לא נישאה לו), שנאנסה בבית בעיר ונערה מאורשה שנאנסה בכוח בשדה. דין הנאנסת בעיר מיתה "עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר" (דברים כב,כד), ואילו דין הנאנסת בשדה: "וְלַֽנַּעֲרָ֙ לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה דָבָ֔ר אֵ֥ין לַֽנַּעֲרָ֖ חֵ֣טְא מָ֑וֶת כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. כִּ֥י בַשָּׂדֶ֖ה מְצָאָ֑הּ צָעֲקָ֗ה הַֽנַּעֲרָ֙ הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְאֵ֥ין מוֹשִׁ֖יעַ לָֽהּ" (שם כו-כז). לכאורה, נראים הפסוקים שאינם מתאימים לידוע לנו לגבי קורבנות אונס, שפעמים רבות קופאים ואינם מסוגלים לצעוק, ואם כן, כיצד נוציא את הנערה המאורשה להורג רק כיון שלא צעקה?

מסביר לנו בעניין זה הרש"ר הירש שאין מדובר בהוצאה להורג סתם, אלא בהליך משפטי ככל דיני נפשות האחרים, שקדמו לו עדים והתראה: "ואם כן... ששניהם קבלו ההתראה והתירו עצמן למיתה והוא עשה את המעשה תוך כדי דבור ואעפ"י כן אי צעקה כשבא לעשות מעשהו אינה נהרגת וכיון שלא צעקה במקום שהיה לה לצעוק מוכח שברצונה נעשה המעשה. אכן בפסוק כ"ה אדרבא נתברר ע"י עדים שהחזיק בה כלומר שנאנסה לבא עליה אחר שקבלו שניהם התראה הא דלא צעקה אז אינו מוכיח שנתרצית קודם המעשה מפני שהיה במקום שצעקתה לא הועילה לה ואם כן חזקתה שבאונס נעשה המעשה ואף שקבלה ההתראה אינה נהרגת". (רש"ר הירש דברים כב,כד) כלומר, בשני המקרים מדובר בנערות שלכאורה התרו בהן ובאנס שהם הולכים לעשות מעשה אסור, ואף על פי כן, התורה יוצאת מהנחה שבשדה יתכן שהנערה חזרה בה ברגע האחרון, וממילא אפילו אם צעקה לא היה לה מושיע, ואילו בעיר, אילו התחרטה, היו מי שיכלו לשמוע ולהצילה. אולם עיקר הדגש שיש לתת על פסוקי התורה בעניין אונס הנערה המאורשה, צריך להיות על ההשוואה בין אונס לרצח. התורה אומרת לנו במפורש שאונס הריהו כרצח לכל דבר. ולכן דין אנס כדין רוצח.

מתוך ההבנה הזו, אנו פוגשים את האישה האחרונה בפרשה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כג,יח). ומפרש רש"י על אתר: "לא תהיה קדשה - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות". הרמב"ן מתייחס לשאלה על מי החובה לדאוג לכך שלא תהיה קדשה מבנות ישראל ומצביע על בית הדין כאחראי לעניין: "והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים" (רמב"ן, שם), ואף בעל ספר החינוך הולך בכיוון דומה ומכניס את אחריות בית הדין לקיום הלאו הזה: "ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם... אבל ענשם גדול מאד שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה" (החינוך מצוה תקע). כלומר, מציאות של נשים בזנות בעם ישראל היא מציאות שבית הדין לא יכול להסכים לה, ועליו האחריות לדאוג לאותן נשים, שלא יגיעו למקום הזה.

הרמב"ם בהלכות אישות (א,ד) מגדיר את האחריות על ה"לקוח": "משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ"ג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה."

מתוך הידוע לנו היום, למעלה מ90% מהנשים בזנות הן נפגעות תקיפה מינית בעברן. רובן נכנסות למעגל הזנות כבר בגיל 14-12. לפי המהלך שראינו בפרשה, כאשר לפני האיסור על קדשה בבנות ישראל הוצבו אשת יפת התואר והנערות (בנות השתים עשרה) הנאנסות, נראה שאף הפרשה מכוונת אותנו להבנה, שהאחריות החברתית של כולנו, ובמיוחד של בית הדין, לדאוג להעמיד לדין את הפוגעים בנשים ומנצלים אותן לרעה, כדי שאותן נשים לא ידרדרו חלילה למעמד קדשה, שאסור שיהיה בבנות ישראל. ואם כבר נגררו אותן אומללות לכך, האחריות הפלילית על פי הרמב"ם היא על הבועל אותן, ולא עליהן. הוא העובר על הלאו של "לא תהיה קדשה בבנות ישראל" והוא שילקה על כך.

לכן כל כך צודקת חברת הכנסת שולי מועלם רפאלי והעוסקות עמה במלאכה של קידום החוק להפללת הלקוח. זוהי אחריותנו החברתית והמוסרית כלפי אותן אומללות.

נסיים בתפילה שנזכה ש"לא תהיה קדשה בבנות ישראל", "ובערת הרע מקרבך".

בכאב,
הרבנית חני פרנק, יועצת הלכה וחברה בארגון רבני ורבניות בית הלל.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נסיונות החילוץ ברכבת הקלה צילום: כבאות והצלה מחוז ירושלים

אסון בירושלים: צעירה נהרגה מפגיעת הרכבת הקלה

קרא עוד