ואכלת ענבים כנפשך שבעך

פרשתנו דנה בין היתר באכילת ענבים "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן". האם כל אחד יכול להיכנס ללא רשות הבעלים לכרם ולאכול מפרותיו?

מאיר דויטש 02/09/14 12:14 ז באלול התשעד

ואכלת ענבים כנפשך שבעך
מאיר דויטש, צילום: מאיר דויטש

פרשתנו דנה בין השאר באכילת ענבים. הפסוק אומר:

"כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן." (דברים כג, כה)

השאלה היא: במי מדברת התורה שבא בכרם ובקמה? האם כל אחד יכול להיכנס ללא רשות הבעלים לכרם ולאכול מפרותיו?

הגמרא אומרת (בבא מציעה צב ע"א):

"איסי בן יהודה אומר: 'כי תבוא בכרם רעך' - בביאת כל אדם הכתוב מדבר". אבל הגמרא ממשיכה "ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל ברייה", דהיינו לא לכל אדם.

מעניין מדוע הגמרא הייתה צריכה לומר כי איסי בן יהודה לא התכוון לכל אדם? מה הנימוק לשינוי דעתו?

דון יצחק אברבנאל (סוף פרק כג) כותב:

"לפי שבשעת המלחמה, ההולכים אליה יבואו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם, וישחיתו עץ [...] הנה בעבור זה באה כאן מצוות "כי תבוא בכרם רעך", רצונו לומר: שישמור כול אדם כרם רעהו, שדהו וכרמו שלא להשחיתו".

מסקנתו של אברבנאל היא אם כן: כל אדם יכול להיכנס לכרם וקמת רעהו, אבל את מה שהוא יכול לעשות שם מגבילה אותו התורה. יוצא מדבריו כי השחתת העץ היא אם יתנו בכליהם, אם אתה לא מכניס לכליך אינך משחית.

נחזור לגמרא (בבא מציעה פז ע"ב):

"דתניא: 'כי תבוא' - נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כד, טו): 'לא תבוא עליו השמש' [ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש], מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר".

זאת אומרת לומדים מגזירה שווה כי מדובר בפועל.

המלבי"ם (כג, כה) מתקשה בגזירה שווה זו: "והלוא קשה לגזירה שווה של 'לא תבוא עליו השמש', הלו שם קאי על השמש [שתבוא] וכאן על [ביאת] הפועל?". שתי ביאות שונות לחלוטין, אחת הליכה והשנייה שקיעה.

אבל המלבי"ם בכל זאת מקבל גזירה שווה זו. הוא מסביר כי יש שתי משמעויות ל"ביאה", אחת ביאה 'מקרית' ואחת ביאה 'קיימת'. בביאה מקרית יש צורך לומר את תוכן ביאתו, שלא כך בביאה קיימת.

"[אם כן הוא אומר, ויוצא מהנחה:] לא ייתכן שהתורה נתנה רשות לכל אדם שיבוא בכרם רעהו ושיאכל ענבים... [כי אם זאת הייה כוונת הכתוב] שהיה לו לכתוב תוכן ביאתו - כי תבוא... לאכול, [...] שמה שנאמר 'כי תבוא' [ללא פירוט] היא 'ביאה קיימת' והוראתו שבה לעבודת הכרם [באופן קבוע] ובזמן שיש בו ענבים." לפיכך ניתן לגזור גזירה שווה כי בשניהם מדובר על 'ביאה קיימת'.

לפי המלבי"ם יוצא כי הכוונה שרק פועל העובד בכרם יכול לאכול.

הרמב"ם (הלכות שכירות יב, א) כותב בנושא:

"הפועלים שהן עושין בדבר שגידולו מן הארץ... הרי על בעל הבית מצווה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר: 'כי תבוא בכרם רעך...' מפי השמועה למדנו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר. וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו, בקמה שלו, שלא מדעתו? אלא כך הוא אומר: 'כי תבוא' לרשות הבעלים, לעבודה - תאכל."

ה"לחם משנה" מתפלא מדוע הרמב"ם אינו מתייחס לגזירה שווה שבגמרא לביסוס דיונו. הרמב"ם כנראה מתקשה לקבל את הגזירה שווה ולכן נזקק ל"מפי השמועה".

גם הרמב"ם בדעה שהתורה מדברת על פועל העובד בכרמו של בעל הבית.

נמשיך לחקור את הסוברים שמדובר בפועל: מדוע מותר לפועל שכיר לאכול?

אלשיך אומר: " 'ואכלת ענבים' ולא תרעב, אך הישמר לך באופן שלא יקוצו בך, שתאכל כרעבתן לצבות בטן כאוכל שלל אויביו, כי אם 'כנפשך שבעך', שיהיה לשובע נפשך ". (אלשיך 'תורת משה')

ר' משה אלשיך נותן לפועל לאכול אבל עד לשובע הנפש.

גם רש"י מגביל את הפועל: - כנפשך: כמה שתרצה. שבעך: ולא אכילה גסה.

שני המפרשים מגיעים למסקנה כי התורה דואגת לפועל שלא יסבול בזה שעיניו רואות ונפשו משתוקקת לענבים ולא יאכל. אבל מנגד התורה דואגת לרכושו של בעל הכרם ומגינה עליו שלא ינוצל על ידי גרגרנים.

חכמי המשנה רואים את זה במבט אחר.

נחזור לגמרא: (בבא מציעה פרק ז משנה ה)

"ר' אלעזר בן חמסא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו [ענבים השווים יותר משכרו היומי] וחכמים מתירים. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו." אם יהיה רעבתן יימנעו מלשכור אותו והוא יאבד את משרתו.

אנו רואים כי לפי המשנה, הכתוב בא לשמור על הפועל קצר הרואי, הדואג לסיפוק רגעי ומגיע לנזק של אבטלה. אין כאן חוק של הגבלה באכילה, אלא מוסר השכל לפועל.

נחזור לגמרא (בבא מציעה צב ע"א):

" תניא: מניין לפועל שאמר: תנו לאשתי ולבני-שאין שומעין לו? תלמוד לומר 'ואל כליך לא תתן' ".

והתורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין) כותב על זה:

"דהא דהתירה תורה לפועל בשעת מלאכה הוא לגרמיה [לעצמו], ולמה? "לטובתו של בעל הבית, שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירותו למחיית בני ביתו, והוא עצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, ועל ידי כך ייחלש גופו ויתרשל במלאכתו... ולפי זה בנידון מבואר דרק לצורך גופו ממש התירה התורה לאכול, אבל לא לבני ביתו, דאז לא כן אין תועלת בתקנה זו."

עכשיו נוכל לסכם.

מי רשאי לאכול:

1. איסי בן יהודה וגם אברבנאל בדעה כי מדובר בכל אדם.

2. רב משנה את דעתו של איסי בן יהודה (שמדובר בכל אדם), וכן אחרים סוברים כי הכוונה היא בפועל, בשכיר.

מה היא כוונת התורה בנותנה רשות לאכול.

1. לדעת רש"י ואלשיך המטרה היא לדאוג לפועל כי יאכל את מה שעיניו רואות וביטנו חושקת, אבל האוכל מוגבל כדי לשמר את רכושו של בעל הבית.

2. לפי המשנה בבבא מציעה כוונת הכתוב לשמור על הפועל שיאכל אבל לא יגזים כדי לא לאבד את משרתו.

3. בעל התורה תמימה רואה בזה את טובתו של בעל הבית. פועל שאוכל גופו מתחזק והוא עובד טוב יותר לכן, לו מותר לאכול, אבל לא יכול לקחת עמו, אפילו את חלקו שלא אכל, לאשתו ולבנו, כי אם כן מה הואילו חכמים בתקנתם.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר