על הר עיבל נאמרו שנים עשר (אחד עשר?) ארורים העוסקים בנורמות פסולות המצויות בתחומים מגוונים בסדר החברתי, הן ברמה החברתית והן ברמה האישית. הזרם הקלאסי בפרשנות חז"ל למקרא גורס כי המכנה המשותף לנורמות פסולות אלה נעוץ בכך שהן נעשות בסתר (ראה, למשל, ראב"ע). גישה זו מחייבת עיון נוסף בשני הקשרים: ראשית, האם כל ההתנהגויות הללו נעשות בסתר (ראה, למשל, רשב"ם)? שנית, האם רק התנהגויות אלה נעשות בסתר? יש אפוא לבחון את סוגיית הקללות בפרספקטיבה רחבה יותר. נתמקד בשורות אלה, ובקצירת האומר, בקללת מסיג הגבול.
ארורי הר עיבל מציגים מניפה רחבה של התנהגויות פסולות המשתרעות על תחומים רבים ומגוונים של ההוויה האנושית: החל מנורמות שבין אדם לבוראו, עבור דרך נורמות שבין אדם לאבותיו ולבני משפחתו וכלה בנורמות הקשורות לקהילה הסובבת אותו. לית מאן דפליג כי אחד התחומים המרכזיים המצויים בהוויה האנושית היא סוגיית הקניין הפרטי שאליה מתנקז מתח נורמטיבי רב, הן בתחום האזרחי (דיני ממונות) והן בתחום הפלילי (דיני נפשות). תחום זה, שבעטיו כבר נחרב העולם ("ותמלא הארץ חמס") מעסיק רבות את החברה האנושית, ועיון במציאות הישראלית בת זמננו משקף זאת היטב. מקבץ הארורים כולל ארור אחד בלבד העוסק ישירות בסוגיה זו: "ארור מסיג גבול רעהו". מדוע נבחרה דווקא נורמה זו להגנה על קניינו של האדם ולא נורמות אחרות כמו לא תגנוב או לא תגזול? מבחינת המאפיין של ה"סתר" - אזי אין כל נפקות בין איסור הגניבה לבין איסור ההסגה. ה"ספרי", למשל, קובע כי הלאו של הסגת הגבול נשוא הארור הנדון "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ..." (דברים יט, יד) יוצר לאו חדש, הנוסף ללאו של לא תגנוב ולא תגזול, שנוהג בארץ ישראל בלבד (רמב"ם, פרק ז מהלכות גניבה ואבידה, הלכה יא)
ממדרש זה למדנו שאיסור הסגת הגבול חורג מעבר לתוכן הפורמאלי והקלאסי המצוי בו והעוסק בשינוי גבולות החלקה הקרקעית. כך, למשל, ייתכן שאינו כפוף למגבלה הכמותית של שווה פרוטה המצויה, דרך כלל, באיסורים הממוניים בדמותם של איסור הגניבה ואיסור הגזילה (מנחת חינוך, תקכב) בהיותו נושא אופי א-ממוני. חלופה פרשנית זו אינה היחידה. עיון מקיף בספרות חז"ל מגלה שבמהלך הדורות היא הרחיבה איסור זה למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים. חז"ל עיצבו את איסור הסגת הגבול מתוך פרספקטיבה רחבה ואחראית, והפכוהו לנורמה יסודית בסדר החברתי, "המצדיקה" את היכללותו ברשימה ה"נבחרת" של הארורים. המדובר אפוא בנורמה מרכזית החורגת מהתכנים הצרים, יחסית, של איסורי הגניבה והגזילה. מה יש בנורמה זו שבמרוצת השנים התפתחה ל"נורמת על" שתכולתה ותחולתה כה רחבות? היא שולחת את זרועותיה לתחומים רבים ומגוונים החל ממארג הנורמות המוסריות כמו "עני המהפך בחררה" (קידושין, נט, ע"א), וכלה בדרישות שונות הקשורות לכבוד האדם כמו למשל בתחום זכויות היוצרים (ספר חסידים, סי תקפו).
נורמה זו פורשה במהלך התפתחותה כבאה לחזק את ההכרה בגבולות האחר ובגבולות האני. מבחינה לשונית גרידא היא עוסקת בגבולות הקרקעיים של חלקת השדה, אולם בדרך התפתחותה של ההלכה, היא ראתה ביסודותיו העובדתיים של האיסור ביטוי קזואיסטי, בבחינת "דיבר הכתוב בהווה", המבקש לשמר את ההבחנה בין האחר לבין האני בתחום הכלכלי בכל הנוגע לנכס הכלכלי המרכזי באותם ימים והוא הקרקע. אולם עם שינויי העיתים והמציאות הכלכלית והחברתית, ההלכה הכלילה בה תכנים נוספים שנועדו לחזק ולהעצים את ההכרה בזכויותיו של האחר, כולל גם הדור האחר במסגרת המתח הבין-דורי (כך, למשל, האיסור למכור חלקת קבר או האיסור לשנות מנהגים שנקבעו לדורות). במציאות הכלכלית והחברתית של ימינו, שבה יש חשיבות מכרעת להכרה במורכבות הרבה בניהולו של הסדר החברתי בחברה מגוונת ושסועה, אך חפצת חיים, אזי לאיסור הסגת הגבול יש השלכות מהותיות בתחומים נוספים ומגוונים. לכך יש להוסיף את מרכזיותו של ההון האנושי במשטר החברתי - כלכלי שבמובנים רבים יש לו חשיבות רבה יותר מהנכסים האחרים כמו מקרקעין. איסור הסגת הגבול פירושו שאל לנו לפלוש למרחבו של האחר ושומה עלינו ל"הצטמצם" בגבולותינו שלנו. כל הכרה בגבולות האחר כוללת במהותה גם הכרה בגבולותיי שלי. תפיסה זו, מעצם טבעה, אינה כלואה רק בדלת אמותיו של הקניין במובנו הפורמאלי-משפטי אלא היא נוגעת בכל הוויתו של הזולת הכוללת גם את כבודו וחירותו של האחר, במובן הרחב ביותר. גם לכבוד או לחירות יש גבולות, שחשיבותם, בדרך כלל, אינה נופלת מגבולות המקרקעין. מי שמצמצם את מרחב כבודו או חירותו של זולתו ובכך מגדיל את מרחבו שלו, הריהו כמי שמסיג את גבול חלקתו רעהו. כוחם של דברים אלה יפה לא רק על יחידי החברה אלא גם על החברה בכללותה ועל מוסדותיה. פגיעתו של השלטון בכבודנו, בחירותנו או בקניינינו מצויה אף בבסיס התשתית העיונית של איסור הסגת הגבול.
מקללת מסיג גבול רעהו עולה ברכתו של שומר גבולות רעהו. קללת המסיג וברכת השומר מחילות ומכילות את החברה בכללותה ואת יחידיה. נדרשים אנו להתברך בסילוק קללת הסגת הגבול מכל אורחות חיינו, ועל כגון דא ניתן לומר: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור".
לע"נ מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל
פרופ דוד גליקסברג, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית