חדשות כיפה

ולא יכלו דברו לשלום

בפרשת ויישב אנחנו מוצאים שני סכסוכים שגם הם נפתרו ללא הכרעה משפטית. נראה שגם בימי התנ"ך גישור ויישוב סכסוכים בדרכים מקוריות היו באופנה. בואו ללמוד איך זה היה פעם.

חומש בראשית רצוף סכסוכים קשים הדורשים פיתרון: קין והבל, רועי אברהם ורועי לוט, עבדי אבימלך ועבדי אברהם, רועי יצחק ורועי פלשתים, יעקב ועשו, רחל ולאה, לבן ויעקב, שמעון ולוי ואנשי שכם, ועוד.


פרשתנו מתמקדת בשני סכסוכים. האחד, הסכסוך המר בין יוסף ואחיו שפגע באחוותם: "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז, ד). בגלל השנאה, מבקשים האחים לרצוח את יוסף (לו, יח), משליכים אותו לבור ריק (לו, כד), ומוכרים אותו לישמעאלים (לו, כז). הסכסוך השני הוא בין יהודה לתמר כלתו. לפי פשט הכתובים, מששמע יהודה שכלתו הרה, אינו שואל אותה ממי היא הרה, וגוזר את דינה למוות בשרֵפה (לח, כד). רק לאחר שפתחה את סגור לבה ושטחה בפניו את טענותיה, והכיר בצדקתה, חנן אותה.


אחת התופעות המאפיינות סכסוכים אלה, שהפתרון המוצע להם אינו דרך ההכרעה השיפוטית, אלא דרכים חלופיות: יש מהן המקובלות אף בימינו, כגון פיוס הצדדים והשכנת שלום ביניהם או הפרדה ביניהם; ויש מהן המכריעות את הסכסוך לשעה, אך תוצאתן לדורות קשה, והן אינן רצויות, כגון מלחמות או נקיטת אלימות להכרעת הצד האחר.


בחלק מן המקרים מתוארת הידברות מוקדמת בין הצדדים בניסיון ליישב את הסכסוך, ובמקרים אחרים אין זכר להידברות, ופני שני הצדדים למלחמה.


קשת הסכסוכים והמריבות מגוונת למדי: סכסוכים מקומיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה; סכסוכים בין לאומים ו"מדינות" (מלחמת ארבעה המלכים עם החמישה); קטטות על ענייני כסף ורכוש ומריבה על כבוד ומעמד.


מעניין לציין שבחלק מן המקרים המעטים שהייתה הידברות בין הצדדים - דוגמת מעשה אברהם ולוט ומעשה יהודה ותמר - באו הצדדים לידי פתרון רצוני מוסכם.


האמנם ההידברות הישירה בין הצדדים לפתרון הסכסוך מייצגת את עמדת הבכורה במשפט העברי? או שמא דווקא ההכרעה השיפוטית, המקובלת למדינת ישראל, היא המייצגת מסורת זו?


קשה לענות על שאלה זו חד-משמעית. במקורות המשפט העברי, מצינו שתי פנים לדבר: מצד אחד, מקורות הרבה מצביעים על ריבוי ההתדיינויות המשפטיות ועל ההליך השיפוטי כ"דרך המלך" ליישוב סכסוכים. כך, למשל, ציווה משה את העם בעלותו להר סיני: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד, יד), ופירש רש"י: "שבו לנו בזה - והתעכבו עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו".

מצד שני, מעלים מקורות המשפט העברי על נס את הפשרה והבאת שלום בין אדם לחברו מחוץ לכותלי בית המשפט. ולא לחינם קבע המחוקק הישראלי - ודומה שאין לו אח ורֵע בעולם - את ה"שלום" כאחד הערכים המחייבים את בית המשפט בבואו להכריע את הדין. סעיף 2 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, קובע שכשיש בחוק לקונה, מִשֶעולה לפני בית המשפט "שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".


מה טיבו של "שלום" זה ומה מקומו ביחס ל"דין" ול"צדק"? האם ערך אחד עדיף ממשנהו? ואולי הן שתי דרכים חלופיות ומקובלות? ושמא ניתן לעשות שלום דווקא על ידי ה"דין" - המערכת השיפוטית, כפי שנרמז במקרא: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז)? הד להתחבטות זו מצוי כבר במסכת אבות, שה"שלום" בא בה כאחד משלושת היסודות שהעולם עומד עליהם, אבל רק לאחר ה"דין". וזה לשון המשנה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד. על האמת, על הדין ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. "


עיון בסכסוך יוסף ואחיו בעיניים "גישוריות" חושף בפנינו רבדים נוספים ופנים חדשות. הכתוב מתאר לנו עימות קשה ביותר, שנחסמו בו כל ערוצי התקשורת בין הצדדים. במצב דברים זה, הם אינם מסוגלים לנהל אפילו את הצרכים היום יומיים המשותפים להם. את הכתוב "ולא יכלו דברו לשלום", פירש ר עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז) כך: "אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, בהיותו מנהיג במצוות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום ורעות כמנהג אחים". פירוש זה מדגיש את הקשיים כתוצאה מחסימת ערוצי התקשורת בשני תחומים: יחסי העבודה, "הנהגת הבית ומרעה הצאן"; היחסים בתוך המשפחה, בין האחים. בשניהם מדובר ביחסים מתמשכים בין הצדדים, שיש בהם לשני הצדדים אינטרס לשמר את הקשר ביניהם לטובתם המשותפת.


הכשל התקשורתי מתבטא לא רק באי-יכולת האחים לדבר עם יוסף, אלא גם בהתנהגות יוסף, הנותר לכאורה אטום לרגשות המשטמה של אחיו, וממשיך לספר להם את חלומותיו מבלי להבין את תוצאותיהם. והספורנו אומר: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו - כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו. ולפי ששנאה זו הייתה בלב, לא הרגיש בה יוסף".


לפי פירושו, נמנעו האחים מלבטא את כעסם, וצפנו אותו בלבם. חוסר ה"דיבור" דִרבן את יוסף להמשיך לספר להם את חלומותיו, ורף השנאה ביניהם עלה מעלה מעלה. וכיוון שלא הייתה תקשורת ביניהם, נותרה שנאה זו "כבושה" בלב האחים, וכשפרצה במלוא עצמתה כמעט שרצחו את יוסף.

למשמע חלומותיו הנוספים, מגיבים אחיו בכעס: "ויאמרו לו אחיו: המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו? ויוסיפו עוד שנוא אותו".


מחקרים מלמדים שזלזול בעמדת האחר או התנהגות הנראית לו משפילה או מטילה ספק בכישוריו, בכוחו, במעמדו או במוניטין שלו, גורמת לו להתחפר בעמדתו ולצאת לפעולות תגמול. והדברים אמורים בעיקר בעמדה שיש בה משום איום על האחר או פוגעת בכבודו, ובמרבית המקרים גורר איום מצד אחד איום נגדי.


תגובת יעקב לחלום יוסף אינה משככת את הכעס: "ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?" (לז, י). ופירש רש"י את דברי יעקב כניסיון לפייס את האחים: כיוון שכבר מתה אמו של יוסף, רחל, לא תוכל להשתחוות לו, והחלום אינו אלא דברים בטלים. אפשר שניסיון זה נכשל, מכיוון שלא עמד על האינטרס האמִתי של האחים, שביקשו יחס שווה מצד אביהם, והתקוממו על ששמע את דיבתם רעה ולא הגיב, והתנגדו בחריפות להתנהגותו המתנשאת של יוסף.


יש בטעמי הגישור, הפישור ויישוב סכסוכים שהבאנו כאן ללמדנו פרק גדול בתורת המשפט העברי, שעדיין לא נידון כל צורכו. המשפט העברי "אוהב שלום" ו"רודף שלום", ויש בו "אהבת הבריות" ו"קירובן לתורה" כאחת.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אבי דיכטר עם סטודנט למשפטים ובלוגר מערב הסעודית, מחמוד סעוד צילום: דוברות הכנסת

בלוגרים ממדינות ערב בכנסת: "ישראל מדינה חלומית"

קרא עוד