הדילֶמה של האבות

חננאל ובר 08/12/09 00:00 כא בכסלו התשע

לאבותינו הקדושים היתה דילֶמה אחת ומשותפת שהתגלתה בנקודות זמן קריטיות ביותר בהתנהלות חייהם. למה אני מתכוון?

בניסיון העקידה צווה אברהם אבינו ע"י הקב"ה לקחת את בנו, יחידו, אשר אהב -- את יצחק -- ולהעלותו לעולה. בגדולתו של אברהם (ולא פחות מכך של יצחק) -- הוא נענה לציווי הקשה מכל הזה, מיד, וללא עוררין. ברם, משהו בפרשת העקידה צורם לליבי. מדוע בציווי לאברהם פנה אליו הקב"ה עצמו, ברם אחרי שאברהם הוכיח את נכונותו לשחוט את בנו, מי שקרא לו לעצור -- "אל-תשלח ידך אל-הנער" (בראשית כב, יב) לא היה הקב"ה כפי שהיינו מצפים, אלא מלאך ה. מדוע? ומדוע לא שיבח אותו ובירך אותו הקב"ה עצמו עבור אותו מעשה נשגב ונפלא, אלא שליחו של ה?

כדי לחדד את השאלה יש להבין שיש הבדל גדול מאוד בין קשר שבין אדם להקב"ה ובין קשר שבין אדם למלאך. והראיה: כאשר עם ישראל חטא בחטא העגל חלק מן העונש שה הטיל על בני ישראל התבטא בהחלטתו להעביר את משימת העלותם אל הארץ המובטחת ממנו אל מלאך. "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את-הכנעני האמֹרי והחִתי והפִרִזי החִוִי והיבוסי...כי לא אעלה בקרבך כי עם-קשה-עֹרף אתה" (שמות לג, ב-ג). תגובתם של בני ישראל לבשורה הזו היתה קשה ביותר: "וישמע העם את-הדבר הרע הזה ויתאבלו" (שמות לג, ד). משה לא קיבל את תשובתו של ה כסופית, ובסופו של "דיון" ביניהם, הקב"ה התרצה והכריז: "פני ילכו והנחֹתי לך" -- ומשה הגיב בשביעות רצון "אם-אין פניך הֹלכים אל-תעלנו מזה" (שם, לג, יד-טו).

כל הדברים הקשים הללו מראים את גודל הפער שבין קשר ישיר עם הקב"ה וקשר עם שליחיו. ולכן, השאלה בפרשת העקידה, שבה המעשה האדיר של אברהם נענה בירידה מקשר אלוקי לקשר מלאכי, רק מתעצמת.

בפרשת חיי שרה אנו מגלים נתון חשוב מאוד לגבי העקידה. על הפסוק "לספֹד לשרה ולבכֹתה" רש"י מסביר ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". מדבריו של רש"י אנו למדים ששרה לא ידעה מראש על העקידה, קרי, אברהם לא סיפר לה על הציווי הנורא ההוא.

לכן, בנוסף לדילֶמה של קיום הציווי הקשה מכל, נאלץ אברהם להתמודד עם פן נוסף של אותו ציווי: מצד אחד, ה ציווה אותו, ורק אותו, להקריב את יצחק; מצד שני, ישנו בנוסף לבנו עוד אדם הנגוע בעניין -- שרה אשתו -- אמו של יצחק. האם אין לה את הזכות לדעת על ציווי ה ולהחליט עמו כיצד להגיב? מצד שלישי, ה ציווה בעבר "כל אשר תֹאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (בראשית כא, יב). ומה אם שרה לא תסכים לעקידת בנה?

ישנו רק עוד פעם אחת בתולדותיו של אברהם אבינו שבו הקב"ה התקשר אליו דרך מלאך -- בהיותו בן תשעים ותשע בפרשת ברית המילה. בסוף אותה פרשה ה בישר לאברהם שעוד שנה שרה תלד לו בן. ברם, משהו מדהים קרה בשלושת הימים הבאים. אברהם, שחיכה יחד עם שרה, כל חייו לבן לא העביר לה את הבשורה הניסית שהוא קיבל זה עתה ישירות מה. והראיה, ה נאלץ לחזור אליו שוב, והפעם ע"י מלאך שהכריז שוב בשם ה, שלשרה יהיה בן, והפעם כדי ששרה תשמע את הבשורה בעצמה.

מהי המסקנה המתבקשת מהשתלשלות האירועים הללו? נראה שאברהם חשב לתומו שמה שה אמר לו עליו לשמור לעצמו -- למרות רצונו לשתף את אשתו -- כי לו רצה ה להודיע על כך לאשתו הוא היה עושה זאת בעצמו. ברם, העובדה שבשני האירועים היחידים בחייו של אברהם שה הנמיך את עוצמת קשרו עמו, מקשר ישיר לקשר בתווך מלאך -- פה אחרי מילתו ושם בעקידה -- רומזים לו ולנו שה לא הסכים לשיקול דעתו של אברהם בקשר לאותו כלל שהוא אימץ. באירוע המילה, היה על אברהם לשמח את אשתו העקרה מיד. ובעקידה היה עליו לשתף אותה בניסיון ההוא, ובכך לזכות גם אותה בהצלחתם שלו ושל בנו לעשות את רצון ה. אולי גם על זה בכה אברהם, במותה של אשתו היקרה.

כפי שאמרו חז"ל, מעשה אבות סימן לבנים. ואכן, אותה דילֶמה ממש פקדה את רבקה אמנו כאשר ה הצהיר בפניה "שני גֹיים בבטנך...ורב יעבֹד צעיר" (בראשית כה, כג). נראה שלו היתה רבקה מספרת את אותה נבואה ליצחק כל המחלוקת ביניהם על אופי גידול בניהם, יעקב ועשו, היתה מסתיימת ביתר הסכמה, שיתוף פעולה, הרמוניה משפחתית, וכל ההיסטוריה היתה אחרת. ברם, כמו אברהם, גם רבקה האמינה שלו רצה ה שיצחק ידע מה שהוא גילה לה, הוא היה מודיע לו זאת בעצמו.

דילֶמה קשה ביותר נחתה על יצחק אבינו כאשר יוסף נמכר ויעקב שוכנע שהוא נהרג ע"י חיה רעה. "ויקרע יעקב שמלֹתיו וישם שק במתניו ויתאבל על-בנו ימים רבים...ויבך אֹתו אביו" (בראשית לז, לד-לה). על הסיפא הזה מסביר רש"י (ע"פ ב"ר) ש"אביו" היה יצחק, "בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי". במילים אחרות, הקב"ה גילה ליצחק שיוסף חי, אבל הוא, יצחק, האמין, כאברהם וכרבקה, שעליו לא לידע בכך את בנו, למרות הצער והיגון שהוא יחסוך לו בכך, ולמרות ההלכה ש"לפני עִוֵר לא תתן מכשֹל" (ויקרא יט, יד).

המסקנה הנראית זהירה ונכונה הינה שבהבנת רצון ה לא תמיד כלל אחד מתאים לכל הנסיבות. במקרה דנן, לא כל פעם שה מסר נבואה פרטית לנביאיו היה עליהם לשמור אותה בקירבם. על בסיס מבחן התוצאות אפשר להניח שכאשר ה מדבר עם איש הוא לא רק רשאי, אלא גם חייב לספר על כך לאשתו, כי אחד הם. כאשר ה מבשר דבר מה לאב הנוגע לבנו, המצב יותר מסובך ועליו לשאול את רצון ה. לנו יש רק לתהות מה היה קורה, וכיצד היתה ההיסטוריה היהודית שונה, לו אברהם, רבקה ויצחק היו מספרים את מה שהם קיבלו מהקב"ה. לספר או לא לספר? זו דילֶמת האבות.

חננאל ובר הינו רואה חשבון (ישראל וארה"ב), M.B.A

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר