משמעותו של ניסיון העקידה

פרשת וירא מותירה אותנו אל מול הדיון במשמעותו של הניסיון, לא רק עבור אברהם אבינו, אלא בכלל בחיינו כבני אדם. חנה גודינגר דרייפוס על פרשת וירא

חנה גודינגר דרייפוס
יז בחשון התשעז
,
18 בנובמבר, 2016 10:53
דוברות

דוברותצילום: דוברות

חז"ל במסכת אבות אומרים: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו", ואכן כל סיפור חייו של אבי האומה הישראלית רצוף בהתמודדויות, בקשיים ובניסיונות שמנסה אותו הקב"ה. סופה של הפרשה שלנו שהיא מעין הקדמה להעברת השרביט מידיו של אברהם לידיו של יצחק בנו, מסמלת את שיא השיאים בניסיונותיו של אברהם: הציווי שמצווה הקב"ה אותו לקחת את בנו ולעקוד אותו לעולה.

הראשונים תהו וחקרו רבות מה פשרו של ניסיון זה, ומתוך כך באו לדון במשמעותו של הניסיון בכלל בחייו של האדם. אני מבקשת בשורות הבאות להציג שלוש תפיסות שונות, שתיים מהן ידועות ומוכרות והשלישית מעט פחות, בהבנת ניסיונו של אברהם ובהבנת משמעותו של הניסיון בחיים שלנו.

הרמב"ן על התורה אומר: "ענין הניסיון הוא, לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, ייקרא 'ניסיון' מצד המנוסה; אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד". כלומר, מטרתו של הניסיון היא בשביל המנוסה שמוציא את כוחות נפשו (הידועים לקב"ה עוד טרם הניסיון) מהכוח אל הפועל, ובכך מזכה את עצמו בשכר טוב ואולי גם בחוויה של מבחן הכוחות ומפגש עם קצה גבול היכולת הפנימית. הרמב"ן בדבריו מבקש להתרחק מהתפיסה שאולי עולה מפשט הפסוקים והיא שמטרת הניסיון היתה בשביל הקב"ה, שלאחר העקידה חשף וגילה ש"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה..". הקושי בהבנה זו הוא כמובן צמצום הכוליות והשלמות האלוקית שצריכה מעשה בשביל לגלות ולחשוף ידיעה.

הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' טוען שמטרת העקידה הינה כפולה: "פרשת אברהם בעקדה כללה שני עניינים גדולים והם מיסודות התורה. העניין האחד הוא להודיענו גבול האהבה לה' יתעלה, והיראה ממנו לאיזה גבול מגעת... והעניין השני להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון... והראיה לכך שהרי חש לשחוט את בנו יחידו... ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה.. לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו". הרמב"ם מגדיר את מטרת הניסיון בעולם הצופה או קורא את עקידת יצחק ולומד ממנה את גבולות ההתמסרות של האדם אל האלוקים ואת אמיתתה של הנבואה שכל כך בהירה וחדה לנביא עד כדי שהוא מוכן בעבורה לעשות את מה שהטבע מתנגד לו: לשחוט את בנו.

בניגוד לדברי הרמב"ם מציע אחד מגדולי ועמוקי ההגות החסידית, האדמו"ר מאישביצר, בספרו 'מי שילוח' תפיסה אחרת לניסיון, שנראה לי שעולה ממנה משמעות קיומית וחשובה לחיים הדתיים שלנו. בעקבות אמירה המצויה בספר הזוהר טוען ה-'מי שילוח' שהמאמר "קח את בנך את יחידך..." לא היה מאמר שקיבל אברהם בנבואה ברורה (כפי שטוען הרמב"ם לתפקיד העקידה) אלא דווקא מאמר מעורפל. הערפול של המאמר איפשר לאברהם מרחב בחירה של פרשנות והכרעה האם עליו להישמע למאמר אם לאו, כפי שאומר ה-'מי שילוח': "והיה נבוך בליבו והיה יכול לפשוט הספק לכל צד". לכך יש להוסיף את המאמרים הנוספים שישבו בתודעתו של המאמר שהיו מבוררים ומפורשים הרבה יותר, כגון: איסור "לא תרצח" וכגון הבטחת הקב"ה אליו: "כי ביצחק יקרא לך זרע". המי שילוח טוען שעיקר הניסיון של אברהם אבינו היה להכריע שהוא פושט את הספק שהיה מצוי באופן בו הגיע הציווי לעקוד את בנו אליו, באופן נקי מנגיעות ומאינטרסים ולהכריע שזה מאמר ה'. לאברהם היו סיבות טובות להכריע אחרת ולנסות לסדר את דבר ה' עם תפיסת העולם שלו, עם האינטרסים והרצונות שלנו - אך אברהם בוחר אחרת, הוא בוחר להיות נקי מכל אלו ולהקשיב באופן צלול לדבר ה' ומתוך כך להתמסר אליו.

אם אצל הרמב"ם הניסיון מורה על אמיתת הנבואה ובעקבות כך החיים הדתיים מלאים בהירות ופשטות בהכרת האמת והטוב וכל שצריך האדם הוא להיות נאמן לאמת זו, הרי שאצל ה-'מי שילוח' הניסיון מורה על העבודה של האדם להכריע את הספק שהחיים הדתיים מלאים ועמוסים בו. הכרעת הספק מותירה לאדם מרחב של בחירה, בה ניתן גם להשלות את עצמנו ולומר: בעצם אני יכול לפרש את דבר ההלכה כך ולא אחרת, בעצם אין ציווי מפורש וכן על זה הדרך. הניסיון שלנו הוא לא לחיות בהטעייה עצמית, אלא ממש כמו אבי האומה שלנו: לנקות עצמנו מאינטרסים ומשאיפות עלומות שההלכה תאמר כך ולא אחרת, ולהיות קשובים לקול ה' עצמו ולקול ההלכה עצמה.

הכותבת היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום של רשת אור תורה סטון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כיתות ריקות . אילוסטרציה צילום: shutterstock

איפה אין לימודים היום? רשימה מתעדכנת

קרא עוד