קרבנות אדם

המאפיין העיקרי של ספר ויקרא הוא העבודה בבית המקדש ובמרכזה עבודת הקורבנות. מה עניין שחיטת קורבנות בימנו אנו?

הרב יעקב מאיר 12/12/02 00:00 ז בטבת התשסג

המאפיין העיקרי של ספר ויקרא הוא העבודה בבית המקדש ובמרכזה עבודת הקורבנות. אנחנו הרחוקים מאוד זה כ2000 שנה מצורת עבודה זו זקוקים דווקא כאן, יותר מאשר בכל חלק אחר של התורה להארה של הנושא ולקירובו ללבנו.
בפסוק הפותח את נושא הקרבנות אומר הקב"ה למשה:

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"

בין שאר הקשיים שמעורר פסוק זה, מבחינה לשונית, בולטת מילה אחת במיקומה המוזר. המילה "מכם", אינה נראית במקומה הטבעי בפסוק. לו היה מנוסח הפסוק "אדם מכם, כי יקריב קרבן לה'", הייתה משמעותה של המילה ברורה – המדובר הוא על אדם מעם ישראל המקריב קרבן ולא על נכרי המקריב. להלכה, גם גויים יכולים להקריב קרבנות בבית המקדש, אך ישנם שינויים הלכתיים בין הקרבנות שלהם לקרבנות של יהודים.
אך התורה בחרה לשים את המילה במיקום אחר בפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", ושינוי המיקום גורר גם שינוי משמעות. לפי המיקום הזה המילה "מכם" אינה מתייחסת למקריב, אלא לקרבן, ואם כן, מדברת התורה, לכאורה, על הקרבת קרבן אדם לה', הקרבן הוא "מכם".
אך כמובן שהסבר זה בעייתי מאוד. ראשית, מכיוון שהמשכו של הפסוק סותר אותו מייד "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", ושנית, ידועה התנגדותה הנמרצת של התורה לכל קרבן של אדם המתבטאת למשל באיסורים על עבודת הבעל (אליל לו היו מקריבים קרבנות אדם).
מפרשים רבים ניסו להסביר את המילה הזאת, ואנו נתבונן בפירושו של אחד מהם רבי עובדיה ספורנו:

"אדם כי יקריב מכם, כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה ... כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת ..."

לפי פירושו של ספורנו שני חלקי הפסוק לא רק שאינם סותרים זה את זה אלא שהראשון מטיל אור על האחרון ובלעדיו לא ניתן להבין את משמעותו העמוקה. כאשר התורה מדברת על קרבנות מן החי, היא צועדת באזור מסוכן ביותר. עבודת הקרבנות עלולה להתפס כמעין אוטומט למחיקת עוונות. אדם החוטא בחטא מסויים, מגיע לבית המקדש, מקריב קרבן, ולאחריו הוא בטוח כי אין זכר יותר לחטא שחטא. יתירה על כך, בית המקדש עלול להתפס כביטוח כנגד חטאים. כאשר יודע האדם כי טעות שעשה יכולה להתכפר על ידי קרבן, הרי שאין הוא פוחד יותר לעשות טעויות, והוא מסוגל לחוסר זהירות מוחלט בשטח זה.
תפיסה כזו של בית המקדש והקרבנות הופכת אותם לא רק ללא מועילים כי אם גם למזיקים. אנו איננו מאמינים בכפרה אוטומטית על חטאים שחטא אדם. כאשר אדם נכנע לתפיסה זו הרי שבית המקדש מאפשר לו לחטוא בצורה קלה יותר והביטוח של הקרבנות הופך להיות להכשר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו.
התורה מזהירה אותנו במילה אחת, כי תפיסתה שונה לחלוטין. לפני שמפרטת התורה את מיני החיות שמהן אנו יכולים להביא קרבן היא מדגישה כי הקרבן הוא "מכם". התורה דורשת קרבן אדם, אך לא חס וחלילה במובן האלילי הגס, שבו נטבחו בני אדם והועלו לקרבן לשם ריצוי האלילים. אין התורה דורשת קרבן מגוף האדם אלא את שותפותו של לבו. המילה "מכם" מבהירה לנו כי חלק בלתי נפרד מן הקרבן הוא תהליך של חרטה על העבר וקבלת החלטות חדשות לעתיד (כפי שמבוטא בוידוי הנאמר לפניו), וזהו החלק של האדם המוקרב לקב"ה.
בשינוי המיקום של מילה אחת, מלמדת אותנו התורה את המשמעות העמוקה שיש לתת למעשים הנראים לכאורה חיצוניים בלבד.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר