סגור

פרשת ויקרא: על הקרבה

הקרבנות אינם חלק מחיי איש ההלכה העכשווי, האם הם חלק מחזונו ומתקוותו להתחדשותם? ד"ר משה מאיר על פרשת ויקרא

ד"ר משה מאיר
ג בניסן התשעז
,
30 במרץ, 2017 13:49
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

ספר ויקרא, הוא ספר הקורבנות. העיסוק בפרשת הקרבנות, מעלה כפעם בפעם את שאלתם. הקרבנות אינם חלק מחיי איש ההלכה העכשווי, האם הם חלק מחזונו ומתקוותו להתחדשותם? נחלקו הדעות, יש מטים לכאן ויש לשם.

השיקולים בעד העמדת הקרבת הקרבנות כחלק מהחלום ומהתקווה, הם משני סוגים. האחד - טענה קטגורית: כל צו מצווי התורה ראוי שיהיה חלק ממסגרת המעשים הראויים. השני - הקרבת הקרבנות היא מעשה רב משמעות, עוצמתו מזעזעת את הנפש הרגישה. חוזקו של המעשה - למשל ביחס לתחליף, לתפילה - היא העילה להיותו חשוב ונחשק.

השיקולים לראות את הקרבנות כעולם שנגמר ולא ישוב עוד - גם בבחינת חלום - אף הם משני סוגים. האחד - הנביאים כבר הורו על התנוונות מוסד הקרבן, על כן אין מקום להחזיר אותו כשהתנוונותו ידועה מראש. השני - האדם המודרני מוצא עצמו מנוכר לסוג כזה של עבודת אלוהים, היא לא מתאימה למערך הנפשי שלו. ברצוני להוסיף - לשני צדדי המחלוקת - שיקול מסוג נוסף.

המילה 'קורבן' מכילה בתוכה את השורש 'קרב', היא ביטוי ל'קרבה' בין ריבונו של עולם ובין האדם. בואו ונתבונן במושג ה'קרבה'. מושג ה'קרבה' הוא הפוך למושג ה'ריחוק'. מושג ה'קרבן' מקפל בחובו את ההנחה שה'קרבה' רצויה וה'ריחוק' איננו רצוי. במערך יחסים - הן בין אדם לאדם והן בין אדם לאלוהים, נראה על פניו שכך הם פני הדברים. אל הטוב והאהוב ראוי להתקרב, הריחוק ממנו הוא רע. הנה כמה דוגמאות:

קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.[1]

קָרוֹב אַתָּה ה' וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת.[2]

קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[3]

לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.[4]

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.[5]

אבל יש גם תמונה הפוכה. לעיתים קרבת היתר קשה מידי, ומי שרגיש לאיזוני הנפש יודע שצריך ריחוק יחסי:

וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.[6]

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת.[7]

וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

...

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.[8]

אפשר לראות את בקשת המרחק וההסתר כחולשה, המלאות היא התגברות על החרדה ורצון בקרבה. אבל אפשר לראות את בקשת המרחק כמשאלה ראויה, האיזון בין מרחק לבין קרבה הוא התנאי לאפשרות של דיאלוג. קפקא, גאון הבנת מצבו של האדם המודרני, כתב את ה'טירה'. הספר מספר את קורותיו של מודד המגיע לטירה, מסתבך בסבך הבירוקרטי וכל הזמן חותר להגיע אל מי שמושל בטירה. דורשי רשומות נחלקו בין פרשנות תיאולוגית לספר לבין פרשנות הומניסטית, אך לענייננו מעניין מערך היחסים שאפשר להפעילו בשתי הפרשנויות. בגלגולי הסיפור, ממנים שני עוזרים למודד:

...הוא ביקש לשוחח עם פרידה ביחידות, אך העוזרים, שפרידה היתה מתלוצצת וצוחקת עמם מדי פעם, מנעו ממנו את הדבר בעצם נוכחותם העקשנית...

לרוגזו, ועם זאת, מבחינה מסויימת אף לשביעות רצונו, אמרה פרידה... 'מה יש בלבך על העוזרים, אהוב ליבי? מה טעם להסתיר דברים מפניהם? ידידים נאמנים הם'. 'הא. נאמנים', אמר ק., 'אינם חדלים לארוב לי - עניין של מה בכך, אך מאוס מאוד'.[9]

הצורך בקרבה מול הצורך במרחק, הוא העומד גם בבסיס הסוגיה הידועה כ'תנורו של עכנאי. רבי אליעזר מביא לידי ביטוי את הרצון לקרבה, להתערבות בת הקול השמימית בדיוני בית המדרש. רבי יהושע מביא לידי ביטוי את הצורך בריחוק - 'לא בשמים היא' - שתולדתו היא מרחב פנוי בבית המדרש לדיון ולחשיבה אנושית.

נחזור להתבונן בקרבן. הקרבת הקרבן היא התרחשות עזה ומטלטלת. מעניינת התופעה ששחיטת בהמה לשם אכילת בשרה, מחלקת את האנשים לצמחונים ולשאינם צמחונים. בקבוצת אוכלי הבשר, הרוב לא רואים ולא רוצים לראות את השחיטה. בהקרבת הקרבן, ההקרבה הכוללת גם את השחיטה היא המעשה של ההתקרבות ושל הקרבה. אי אפשר לברוח מכך.

המעשה הזה, כמו כל מעשה של קרבה גדולה, הוא טעון, הוא דורש כיסוי מהאחרים אך גילוי בין המתקרבים. הוא מעשה היכול להידרש לשיא השיאים של ההוויה האנושית ולתהומות של כיעורה. יש אנשים שקירבה שכזאת היא משאת נפשם, הללו יחלמו על חידוש הקרבת הקרבנות. יש אנשים שזה יותר מידי בשבילם, הם יאשרו את המצב של ביטול הקרבנות וישאפו להמיר אותם בתפילה. זאת זווית נוספת של המחלוקת בדבר הקרבת הקרבנות בזמן הזה ובעתיד שלו.

לגבי החיים הקיומיים של האדם, אני חושב שהשאלה מהווה מראה להתבונן בעצמנו, על הצורך שלנו בקרבה מול הצורך שלנו בריחוק, על האיזון שביניהם. התבוננות אמיצה בשאלה תוביל לבחינה מדוקדקת - האם הצורך במרחק הוא חלק מהצורך שלנו בקשר, או שיש כאלה ביננו שאיבדו את הצורך הזה. או אולי - יש כאלה שעקרונית רוצים בקשר, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר של כניסה למרחב בו יש עזות ופתיחה של המכוסה, ולעיתים גם דם יזע ודמעות. סיכומו של דבר - מושג הקורבן מצריך אותנו לדין וחשבון נוקב על 'קרבה' על 'ריחוק' על ה'ניכור' ועל הכמיהה ל'קשר'.



[1] תהילים ל"ג י"ט.

[2] שם קי"ט קנ"א.

[3] שם קמ"ה י"ח.

[4] שם י' א'.

[5] שם כ"ב ב'.

[6] שמות ג' ו'.

[7] שם כ' ט"ז.

[8] שמות ל"ג י"ח - כ"ג.

[9] 'הטירה', עמ' 45-46 בתרגום העברי.

18.02.2018

1. וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ (palmoni777)

הבאנו בעבר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעמי הקרבנות. goo.gl/mqn85k והוכחנו, לא כהרי זה וזה. אלא, שכל מעשי הקרבנות. החל מקרבנות אדה"ר, קין והאהבל, נוח ואברהם, goo.gl/fbc9GT היו הבל ורעות רוח. ובמרד ומעל לא נתנו על ליבם "הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃"

"אמר החבר: הלא אמרתי לך מראש כי ההתחכמות שקול הדעת והסברה בתורה אינם מוליכים אל רצון האלוה. כי אם אין הדבר כן הרי... והשורפים בניהם באש כקרבן לאלהיהים כלם משתדלים להגיע לקרבת אלהים. אולם כבר אמרתי כי אין להתקרב אל האלוה כי אם על ידי מצוות האלוה בעצמן. כי הוא ית' לבדו יודע שעורן ומנותן וזמנן ומקומן וכל הקשור בחיובים האלה אשר רק בהשלמת כלם ירצה האדם לפני האלוה וידבק בענין האלוהי... האם לא הסכמנו כי אין להתקרב אל האלוה כי אם על ידי מעשים אשר צוה עליהם... כי בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה ולא להקש שכלי ולא לשקול דעת כי אלו היה הדבר כך היה מה שהגיעו אליו הפילוסופים בחכמתם ושכלם כפלים כמה שהגיעו אליו בני ישראל:"

אם "ההתחכמות שקול הדעת והסברה בתורה אינם מוליכים אל רצון האלוה... כי אין להתקרב אל האלוה כי אם על ידי מצוות האלוה בעצמן"! ומה הנה מצוות האלוה עד ליציאת מצרים? סה"כ שתי מצוות זניחות. "פריה ורביה, ועבודת האדמה" ותו, לא. אך האבות במקום לעסוק במצוותיו, הם נהיו מסיונרים עבור האל מבלי שציוום. והיו ערלי לבב לצורכי בניהם הבוגרים, ולא השיאום טרם בוא אסון, עד לכדי דרדור רוחני לא רק במחנה העברים, אלא אף בארץ כנען, בהמצאת המקצוע העתיק בידי יהודה. bit.ly/2Bhj4nI ודי לנו שגם חז"ל מודעים לכך, "שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו" אז מה פלא אם אותם ממרים ירדו להתאוורר במצרים? bit.ly/2GYh6ZJ ומה לעשות וגם שם סה"כ שתי אחיות בנות אם אחת, הספיקו לקלקל את כל מצרים. bit.ly/2EroNtT

הרמב"ם אשר מודה "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום". אז איך לעזאזל הוציאם אלהים לדבר ההפוך ממה שהורגלו? וכי במה הם עסקו במצרים בעשרות שנות שעבודם? אם לא "בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה" וכן "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם... וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ" עד כי "וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃". ובגטו מחנה ישראל "הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר... אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם... וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן" 40 שנה בגטו מחנה ישראל, ואפילו עץ אחד לא נטעו. אולי משה היה צריך ללמוד מאותו עוכר ישראל בן-גוריון, מה אפשר לעשות בהפרחת השממה במשך 40 שנה, וזאת מבלי לערב את צור ישראל וגואלו. כך שאין לתמוה מדוע אותם עמלי כפיים נרגנים כל הזמן באוהליהם. ועל מצוות פריה ורביה אין מה לדבר, ויעידו על כך מדגמי אוכלוסין. bit.ly/2EcAi8E

המשך דברי הרמב"ם "וכאשר שלח האלוה 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מה שלח? מה שלח? אני שמעתי שאלהים סה"כ ביקש "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃" ומשה ברוב התחכמותו, הוא זה שרצה להשלח את העם. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃" bit.ly/2nMyj0p. ואילו היה עבד ממושמע המבצע פקודות, או אז היה נחסך "תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃" בהיות ואלהים אינו עד כדי כך משועמם, הזקוק שיעבדוהו.

המשך דברי הרמב"ם "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו... להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם..." לעת עתה הבה נוריד את הצלמים, ונחזירם עם ארון שוכן העגלים, ונחש הנחושת, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל. ובתוכו 5 עכברי זהב, וחמישה פרוטזות של ישבנים. ועל אותו ארגז מונח ספר תורה שכתבו משה. bit.ly/2nLAb9M עיזבו את הצלמים. האם עד לאותו זמן, היה הבדל לאלהים בין ההקרבה לשמו, ובין הקרבה לצלמים? "הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃"

המשך דברי הרמב"ם "לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם. כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל" שכחתי במה עם ישראל היה מורגל בעשרות שנות שעבודם. "והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת האלוה, ויאמר: האלוה צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה. אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה" ואילו יהי כדבר הזה? הכי לדעת הרמב"ם יהיה מותר לעבור על "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶל־דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ׃"! אך אם העיד הכתוב "וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃" הווי אומר "למשה האות, ולא לאחרים". שאילו "להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם" רק למשה בלבד היה נדמה, שאילו בימינו הנביא יצווה שלא להתפלל, שמצווה לא לשמוע אליו. "ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו". זה כבר אינו מעניין.

משה, אשר פיו ענה בו: "וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃". ז"א הוא מודה שאין לדעת איך אלהים רוצה שיעבדוהו, עד לקבלת ההוראות מאת האל. כמענה החבר: "כי אין להתקרב אל האלוה כי אם על ידי מצוות האלוה בעצמן". וכבר ברפידים "וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃". מה הוא מתלהב ובונה מזבח מבלי שנצטווה? כך שאין לתמוה אם אלהים נעשה כחותמת גומי ביד משה. בצוותו במעמד הנבחר "מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒".

אחר המעמד הנבחר, אין לי מושג איזה מלאך או גלאח? אבל "וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃" ואם ציפיתם שמשה יעלה להר תיכף ומיד כפי שנצטווה? טעות. "וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃" רק למחרת, אחרי כל הטקסים הפגאניים שהשד יודע מי למדו, רק אח"כ "וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" ועל הדרך הספיק לעבור על "וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃" ע"מ פָ.עֵ.ל בלשון עבר. אא"כ הגרסה הנכונה "שֹׂנֵ֥א" בהוה, שבעבר לא הייתה שנואה. ומכאן אפשר ללמוד על כל המצבות שהקימו האבות, שהיו שנואות בעיני ה'. שאם לא כן, תצטרכו לתקן את כל החומשים.

אחר הרצח הנתעב של שכירי החרב. לדברי משה "בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃" משהו מוזר. לשם מה אלהים ציווהו להכין "אֲרוֹן עֵֽץ" דווקא בארבעים יום השניים, ולא ציווהו על כך טרם עלותו בהר בפעם הראשונה? כך, לא נראה לי שאלהים יבזז שעת שידור לחינם. ומשה, מיוזמתו הוא זה שעשה "אֲרוֹן עֵֽץ" ארון פשוט ללא העגלים, ולבסוף תלה הדבר בכבוד של מעלה. ומי יודע אם לא מטעם זה משה שבר את הלוחות, שנמאס לו להמתין לפקודה, היכן יניחם?

"בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהוָה֙ אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃" האם אלהים הוא זה שהבדיל "אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֑ה"? או שמשה הוא זה שהבדילם? "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃" שמינה את שכירי החרב לכהנים על העם החל מארבעים יום השניים. ואם "לא ייוחד נשוא לנושא אחד, אם הוא ראוי לרבים" וכן "לא יאמר בנושאים רבים נשוא שאינו ראוי אלא לאחד מהם" וכן "לא יאמרו בנושא נשואים רבים, אם אין ראוי לו אלא אחד מהם" כפי שהכריח הרמח"ל. אז איך לעזאזל ייחד משה את שכירי החרב "לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃" אם אין ראוי להם אלא "לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֑ה" בלבד. בהכרח, שגם הבדלה זו לא יצאה מאת האל, אלא מיוזמת משה בלבד. ואף כי עד כלות משה להקים את המשכן, לא ציווה אלהים על ברכת כהנים, משה הבדילם "לְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ". וההמשך ידוע, שעם הקמת המשכן נבחר אהרן ובניו לכהונה. דבר שגרר לבסוף את מחלוקתו של קורח. כך שתמהני על אומרו: "בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃" מה לעשות, לא תמיד אלהים משמש כחותמת גומי ביד משה.

תכליס, האם אלהים זקוק לקרבנות? מי דאג להאכיל את שני הגילולים הסוככים על הכפורת 40 שנה במדבר? "הַזְּבָחִ֨ים וּמִנְחָ֜ה הִֽגַּשְׁתֶּם־לִ֧י בַמִּדְבָּ֛ר אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃"? מה גם שאחר חטא העגל אלהים הראה למשה שהוא אינו רעב. "וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ" ומשה, חשב שאלהים צוחק עם איומו "כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃" ומה קיבלנו בזכות עקשנותו של משה? עוד במדבר "וַתִּקְחִ֞י אֶת־בָּנַ֤יִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁ֣ר יָלַ֣דְתְּ לִ֔י וַתִּזְבָּחִ֥ים לָהֶ֖ם לֶאֱכ֑וֹל הַמְעַ֖ט מִתַּזְנוּתָֽיִךְ׃ וַֽתִּשְׁחֲטִ֖י אֶת־בָּנָ֑י וַֽתִּתְּנִ֔ים בְּהַעֲבִ֥יר אוֹתָ֖ם לָהֶֽם׃"

אחר כ-900 שנה שעברו על העם הזה "כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֡ה עִמְדוּ֩ עַל־דְּרָכִ֨ים וּרְא֜וּ וְשַׁאֲל֣וּ ׀ לִנְתִב֣וֹת עוֹלָ֗ם אֵי־זֶ֨ה דֶ֤רֶךְ הַטּוֹב֙ וּלְכוּ־בָ֔הּ וּמִצְא֥וּ מַרְגּ֖וֹעַ לְנַפְשְׁכֶ֑ם" האם לבחור בדרכו של אלהים אשר ציוה מימי קדם, סה"כ שתי מצוות "פריה ורביה, ועבודת האדמה" או בדרכו של כמוהר"ר הנחש? בספר אשר שלח ירמיהו, "וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נֵלֵֽךְ"!

"וְאֵ֙לֶּה֙ דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֛ח יִרְמְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא מִירוּשָׁלִָ֑ם אֶל־יֶ֜תֶר זִקְנֵ֣י הַגּוֹלָ֗ה וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֤ים וְאֶל־הַנְּבִיאִים֙ וְאֶל־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֨ר הֶגְלָ֧ה נְבֽוּכַדְנֶאצַּ֛ר מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃ אַחֲרֵ֣י צֵ֣את יְכָנְיָֽה־הַ֠מֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָ֨ה... בְּיַד֙ אֶלְעָשָׂ֣ה בֶן־שָׁפָ֔ן וּגְמַרְיָ֖ה בֶּן־חִלְקִיָּ֑ה אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח צִדְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה אֶל־נְבוּכַדְנֶאצַּ֛ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל בָּבֶ֥לָה לֵאמֹֽר׃

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְכָל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃
בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן׃ קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֮ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ לַֽאֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ׃"

1400 שנים עברו, מאז שגורש אברהם מגן עדן. ולשם שלח אלהים את גלות יכניה. הם קיבלו הוראות קשות מאת הנביא. אין כל חידוש על מצוות הללו. שמלבד "פריה ורביה, ועבודת האדמה" הוסיף להם בונוס את ההסבה המקצועית של קין. והבטיחם, לערוך חוזה חדש עם שובם ארצה. bit.ly/2BSRiiH אך מה לעשות? פספסנו את הרכבת, ונתקענו עם החוזה הישן. הכולל "חֻקִּ֖ים לֹ֣א טוֹבִ֑ים וּמִ֨שְׁפָּטִ֔ים לֹ֥א יִֽחְי֖וּ בָּהֶֽם׃" bit.ly/2EroNtT

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב שלמה אבינר צילום: פלאש 90

האם זאת הגאולה עליה דברו נביאינו?

קרא עוד