פנינים לפרשת ''ויקרא''

על הדבש ועל העוקץ, על הקרבה , קורבן ועוד בפנינים לפרשת ויקרא

18/01/03 00:00 טו בשבט התשסג

הקרבה שהיא חיבה


"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"
למה הקדים קריאה ("ויקרא") לדיבור (וידבר")? – לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קוראהו". (כדי שזה יכין עצמו לדברים). (יומא ד, ב). וב"שפת אמת" מסביר על ההבדל, מדוע כאן נאמר "ויקרא אל משה", בשונה מכל הפעמים בהם נכתב "וידבר ה' אל משה", ואומר שעד שקם המשכן, כל אדם מישראל יכל לשמוע את קול ה' ואף מסוגל היה להתגלות השכינה יותר מהנביאים, כמאמר המכילתא (על בשלח ג) "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים". אך משכונן אוהל מועד, יכול כל אדם מישראל לדעת את ה' רק על פי מידת הבנתו והתנהגותו.
ובימים קשים אלה לישראל, ראוי להביא מדברי רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנה, בספר "אש קודש", שכתב בזמן השואה, ונתגלה בהריסות גיטו ורשה, על הפסוק דלעיל: הרב שואל, הרי גם בהתגלות ה' למשה בהר סיני נאמר: "ויקרא אליו האלוקים", וכן בקבלת התורה: "ויקרא אליו ה' מן ההר". אז מדוע דווקא כאן, בפרשת הקורבנות, מפרש רש"י: "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה?" – ותשובתו, כדי שנדע ונאמין שגם כל דיבור, אמירה וציווי שיקריב 'מכם' – מעצמו ומדמו, גם היא קריאה של חיבה מהקב"ה.

גודל אות


"ויקרא"
בספרי-התורה, במלה הפותחת את פרשתנו, מופיעה האות א ב"ויקרא" קטנה בגודלה מגודל האותיות ה"סטנדרטי". פרשנים רבים נותנים לכך טעמים. מקצתם להלן: "בעל הטורים" מפרש, שמשה לא רצה שייכתב "ויקרא" שהוא לשון חשיבות, אלא "ויקר" – כאילו התגלות ה' אליו הייתה במקרה. הקב"ה הורה לו לכתוב גם את האות א' – לשון קריאה ולא מקרה, ומשה הצנוע כתבה באות א' זעירה. בזוהר על "ויחי" ניתן ההסבר, לפי שקריאתו זו של ה' למשה הייתה חסרה, שכן אין שלמות אלא בארץ ישראל.
וב"תורת עם" מביא הרב מנחם הכהן, שאלף זעירה באה לומר למבקשים את קרבת ה', שלא יטפסו מיד במדרגות התלולות של חכמת הנסתר והמופלא, אלא יתחילו מ"אלף זעירה", ויעלו דרגה אחר דרגה.
ושם מביא מדברי רבי ישראל מרוז'ין: כתב משה "ויקרא" באל"ף זעירה-מזהירה, להזהיר מפני אותם צדיקים המדמים לעצמם שהם קרובים לקב"ה יותר מכלל ישראל, ומאמינים בעצמם שהם בעלי רוח הקודש. הם והגאווה שבהם דוחקים את רגלי השכינה והופכים את 'ויקרא', שהוא לשון של התקרבות והתגלות, ל"ויקר" לשון טומאה והתרחקות. כמאמר חז"ל (פסחים סו, ב): "כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".
ועל המחזיקים מעצמם כדלעיל, מסופר, שבדורות הקודמים היו הרבנים מוסיפים לפני חתימתם את המלה "הקטן", ולא האמינו להם כי ידעו שהם גדולים. בימנו, הם מוסיפים לפני שמם את המלה "הגאון", ושוב אין מאמינים להם. והרב קוק זצ"ל, לשעבר רבה הראשי של ארץ ישראל, היה מקדים לחתימתו: "עבד לעם קודש על אדמת הקודש", וחותם: "אברהם יצחק הכהן קוק".

קורבן ראוי


"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"
אמרה תורה: "אדם כי יקריב מכם" ולא אמרה: "אדם מכם כי יקריב", לומר לך, שאם רצונך להקריב קורבן, יהא זה קורבן הראוי לכם, לפי כוחכם. ("על התורה"). וב'ויקרא רבה' מפרש: אמר לו הקב"ה לאדם: יהא קורבנך דומה לקורבנו של אדם הראשון, שהיה הכל ברשותו, ולא הקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים. אף אתה אל תקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים".

על הדבש ועל העוקץ


"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו"
יש בני אדם שהם 'נופת צופים' – מתוקים כדבש, אך טובה לזולת לעולם לא תצמח מהם. יש כאלה שכאשר מבקשים מהם דבר, הם מחמיצים פנים ו"מצטערים" שאין הם יכולים לעזור. על זה ועל זה – על הדבש והשאור אמרה תורה "לא תקטירו ממנו אשה לה'" – אין הם רצויים לה'. (בשם רבי שמואל מליובוויטש). רבי יוסף נתנזון הסביר, "שאור" ו"דבש" הם שני קצוות, ולפי מהותם וטעמם אלו שני הפכים. הקצוות מזיקים הם, וראוי לאדם שיתרחק משניהם. צריך אדם שילך בדרך האמצע. ויש המפרשים "שאור" – המתנפח – בעל הגאווה, ה"דבש" – המתוק וממתיק, זה בעל החנופה – לגביהם אמרה תורה: "לא תקטירו ממנו". ופירוש נוסף: האומרים "מצוות ליהנות נתנו" והם מקיימים רק מצוות נוחות, ולעומתם אלה המציגים את התורה כעולם שכולו חמוץ – כולו איסורים – "לא תקטירו ממנו" – אינם ראויים להיות לא קרובים ולא קרבים למזבח ה'. ("תורת עם").

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר