מחה תמחה את זכר עמלק מן השמיים – לא תשכח!

צריך להיזהר מאנלוגיות היסטוריות ישירות בין מצוות מחיית עמלק לבין המאבק בפלשתינאים בימינו. מחיית עמלק היא מצווה ייחודית לעם עמלק, ואף לשיטת "בריסק" שניתקה את היסוד האתני שבעמלק והפכה אותו ליסוד עקרוני ולחובת מחיית כל המבקש להשמיד את עם ישראל, אין להרחיב חובת השמדה טוטאלית על כל אויב שלנו.

הרב יובל שרלו 18/03/05 00:00 ז באדר ב'

עם הרשע לא עושים הסכמים; מהמאבק ברשע לא פוסקים; לרשע לא שוכחים את אשר עשה; למי שזינב בנו ונלחם דווקא כנגד כל הנחשלים לאחור לא סולחים. איסור זה קיים דווקא כאשר האינטרסים הם לעשות את ההפך המוחלט. כאשר האינטרס הוא לא לסלוח ולא למחול אין צורך באיסור תורה, שכן אנו נפעל כך גם מעצמנו. ברם, דווקא כאשר יש רצון לוותר על הזיכרון המכאיב, בשל אינטרסים רגעיים, אוסרת התורה את שכחת מעשה עמלק.

שתי סיבות עיקריות יש לחובה למחות את הרשע העמלקי מתחת השמיים. ראשונה בהן היא המעשית – עולם הרשע מפרש מחוות כחולשות, וויתור ככניעה. אין הוא מכיר בשיח הרחמים, ואין הוא משנה את דרכו. הוא מנצל את רחמי הצדיק כדי להכשיר את הקרקע לפגיעה הבאה. שאול המלך למד זאת על בשרו, ובשעה שהוא ריחם על אכזרים, הוא מצא את גדודי עמלק נלחמים נגדו יחד עם מחנה פלשתים בגלבוע. התכונה הבסיסית של הרשע אינה מסוגלת להכיר בעליונות של החתירה לשלום, ובת הקול המכרזת לא להיות צדיק הרבה קיימת לאורך הדורות כולם.

שניה בסיבות המחייבות את מחיית הרשע היא הסיבה המוסרית. עם ישראל מבקש לבשר בעולם כי לא הכל מתנהל רק לפי הכלליים התועלתיים. ישנה חובה של ממש לנהל מדיניות כללית, ואף מדיניות חוץ וביטחון, לאור כללי המוסר. התורה מצווה על מחנה המלחמה להישמר מכל דבר רע, אוסרת עליו לכרות עצי פרי, ומחייבת אותנו להשיב את מי שנטע כרם ולא חללו. אין מחנה המלחמה הפקר, ואין המדיניות מנותקת מהעמדה המוסרית הכללית. הטוען לכתר המוסריות מחויב לפעול לאורה גם כאשר אין היא משרתת את האינטרסים שלו. זה דרכו של המוסר – הוא לא נועד לניצול ולהיות כלי שרת כאשר נוח ללכת לאורו, אלא דווקא בשעה שהוא קשה למשא. האדם המוסרי נאמן לו בכל תנאי, והוא מגביל את עצמו לאור כללי היסוד של המוסר. אין המוסר סלחני כלפי הרשע.

צריך להיזהר מאנלוגיות היסטוריות ישירות בין מצוות מחיית עמלק לבין המאבק בפלשתינאים בימינו. מחיית עמלק היא מצווה ייחודית לעם עמלק, ואף לשיטת "בריסק" שניתקה את היסוד האתני שבעמלק והפכה אותו ליסוד עקרוני ולחובת מחיית כל המבקש להשמיד את עם ישראל, אין להרחיב חובת השמדה טוטאלית על כל אויב שלנו. נצטווינו "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", ואיסור שפיכות דמים עומד באופן מתמיד, ומחייב שיקול דעת הלכתי ומוסרי כאחד, קודם שיוצרים קטגוריה המחייבת להציף את ארצנו בשפיכות דמים. אנחנו חייבים להימנע מיצירת מאזן השמדה בין עמים, ומצוות מחיית עמלק אינה ראויה להתרחב חוץ לגבולה התחום מבחינה הלכתית. ברם, עקרונות מצווה זו צריכות להנחות את ההנהגה הישראלית בבואה לשאלת שחרור הרוצחים שנידונו כדין.

שכן רוצחים אלה זינבו דווקא את קצה המחנה הלוחם – הם פוצצות עצמם מול אוכלוסייה שהיא מחוץ למעגל הלחימה, ופגעו בגברים נשים וטף ללא כל הבחנה, כדרך הגרועים ביותר באומות העולם. זכינו לדון אותם במשפט צדק במדינה ריבונית, והם הורשעו בדין. שחרורם כפי שהוא נעשה עתה יביא לשתי פגיעות אנושות כפי שצויין לעיל. הוא יפחית את כוח ההרתעה, וישכנע את הרוצחים הבאים בתור כי אין מחיר הרצח כבד, ואין גזר דין בבית משפט ישראלי בר משמעות של ממש. אין שום התר לשום מנהיג לסכן כך את נפשות האומה. פגיעה שנייה היא החמורה מכל – מדובר בפגיעה ביסודות המוסר והצדק, ובהכפפת מדיניות מדינת ישראל לאינטרסים בדרך לא מוסרית. לעולם אין ברכה היוצאת ממדיניות לא מוסרית, ושותפות במדיניות זו משמעה השחתה נוספת בכינונה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר