כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ

"כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ" מה הוא טעמו של איסור זה, מדוע נאסרו השאור והדבש?

הרב ארי לנדא 22/03/12 12:46 כח באדר התשעב

כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ
BotheredByBees-cc-by, צילום: BotheredByBees-cc-by

במסגרת ציוויי התורה על דין קרבן המנחה, נאמר (פר' ב' פס' יא') " כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". התורה אוסרת עלינו להקריב מנחה אשר היא חמץ (ז"א הבצק שלה עבר תהליך החמצה כמו לחם) או שעורבב בתוך העיסה דבש (ע"פ רוב הפרשנים מדובר בדבש פירות כגון דבש תמרים). השאלה העולה היא מפסוק זה מה הוא טעמו של איסור זה, מדוע נאסרו השאור והדבש?

הרמב"ם במורה נבוכים נותן טעם לאיסור אשר יסודו בגישה הכללית של הרמב"ם לעצם הקרבת קרבנות . הרמב"ם טוען במורה נבוכים כי הציווי להקריב קרבנות הן כנגד נטייתו של האדם להקריב קרבנות לעבודה זרה, ע"כ התורה נתנה לו פתח נוסף לכוון את תאוותו לכיוון חיובי שהקרבנות יוקרבו לשם שמים. כך גם בנושא זה (של השאור והדבש) אומר הרמב"ם (ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו) " ומפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח". ע"פ הרמב"ם שאור ודבש היוו חלק חשוב מקרבנות עבודה זרה אשר נגדם נלחמה התורה, ולכן נאסרו בקרבנות ה' במקדש.

ספר החינוך (מצוה קיז') נותן גם הוא טעם לאיסור. לפני שמנסה המחבר למצוא את טעמו של ציווי זה פותח הוא ואומר "שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטן מהן..." אך למרות דבריו מנסה הוא בהמשך למצוא טעמים לאיסור "ואומר כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'". טעם הראשון שמצא קשור לכך שעיסה מוחמצת היא עיסה שמשהים אותה זמן רב, דבר כזה עלול לחנך אותנו לאיטיות והתמהמהות בעבודת ה' בניגוד לנדרש מאיתנו לעבוד את ה' במידת הזריזות (כפי שגם כותב הרמח"ל במסילת ישרים). טעם נוסף המובא בדברי ספר החינוך הוא " ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב." השאור המחמיץ את העיסה ומנפח אותה הרבה מעבר לגבולותיה עלול לחנך את האדם לשחץ וגאווה, אדם המחשיב את עצמו הרבה מעבר למה שהוא באמת.

מדוע נאסר הדבש? מסביר הרב קוק זצ"ל בספרו "עולת ראי"ה" מסביר מדוע אין מוסיפים דבש לקטורת למרות שהיא עשויה לשפר אותה במידה ניכרת (ח"א עמ' קמד') "הדבש הוא מורה על תוכן של הנאה, ומתיקות והחשת עונג מוחשי, הקשורות עמו, הן לגמרי נגד כל המחשבות העליונות האידיאליות הקשורות בקשרי קדשים עם הקטורת, אם נתן בה דבש פסלה". הרב מסביר כי מתיקות גשמית חיצונית המוספת לקטורת משנה את העניין המהותי הקדוש הטמון בו. דברים אלו ניתן גם להשליך על ענייני הקרבן. עובד ה' המקריב קורבן חייב להרגיש את המתיקות והנועם מעצם עבודת ה' והקרבת הקרבן ולא להיעזר בגורמים חיצוניים כמו דבש להמתיק את עבודתו, כי אז הוא מתחנך לא לעסוק במהות אלא בהנאה מגורמים זרים חיצוניים.

מטרת ציווי זה היא לחנך אותנו ע"י הקורבן לעמידה אמיתית, ללא זיוף, מול הבורא ולהשתוקק לנועם ולמתיקות בחיים מעצם הדבקות בו.


המאמר המלא מתפרסם בעלון שבתון

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר