סגור

רק בגלל הרוח

מדוע מתמלא בצלאל ברוח אלוהים לקראת בניית המשכן? הרוח מלווה את התנ"ך מתחילתו ועד סופו. אפשר לומר שאם היוונים נחלקו האם הכל מים, הכל אוויר או הכל אש, התנ"ך אומר - הכל רוח

ד"ר משה מאיר
כ באדר א'
,
20 בפברואר, 2014 15:22
יחצ

יחצצילום: יחצ

לאחר ההוראות המפורטות על אופן בניית המשכן והכנת כליו, מורה משה על האיש שיהיה ממונה על המלאכה:

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג, עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

בואו ונתבונן ברוח אלוהים, בה התמלא בצלאל. אנחנו יכולים להבין כי המשמעות של ההתמלאות ברוח, היא התעצמות החכמה התבונה והדעת, יכולת העשייה וההוראה. אך מה היחס שבין הרוח ובין אלוהים? אפשר להבין זאת בכמה דרכים. אפשרות אחת, המדובר ברוח האדם. היא נקראת 'רוח אלוהים', מפני שריבונו של עולם מפעיל אותה. אפשרות שנייה, הרוח היא רוחו של אלוהים, משהו מהווייתו המואצל על האדם. אפשרות שלישית - אותה נקט הפילוסוף הרמן כהן - הרוח היא הצטרפות של אלוהים ושל האדם.

אינני יודע להכריע, איזו משלוש האפשרויות היא הנכונה. אשאיר את האפשרויות פתוחות, כל קוראת וקורא מוזמנים לבחור את האפשרות הנראית להם. אל מול שלוש האפשרויות, בואו ונשוב ונתבונן במשותף לשלושתן, ב'רוח'. הרוח מופיע בפתח הספר הראשון שבתנ"ך, ובסוף הספר האחרון שבו:

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: [בראשית א']

ופסוקי הסיום של ספר דברי הימים:

(כב) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: ס

(כג) כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל. [דברי הימים ב' ל"ו]

אולי זה רק מקרה, ואולי לא. הרוח מלווה את התנ"ך מתחילתו ועד סופו. אפשר לומר שאם היוונים נחלקו האם הכל מים, הכל אוויר או הכל אש, התנ"ך אומר - הכל רוח. הרוח היא לא רק איכות, היא איכות בתנועה. והתנ"ך על כל גווני ספריו, הוא ספר רוח, ספר המניע את קוראיו, הקורא להם 'לך לך', המוציא אותם למסע במדבר אל הארץ היעודה, ולאחר מכן למסעות געגועים של שיבה אליה. הרוח היא רוח סערה:

(ד) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. [יחזקאל א']

מי שהרוח באה בו, מטולטל עד סף השיגעון:

(כג) וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה.

(כד) וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם. [שמואל א' י"ט]

הדברים עלולים להגיע עד כדי קביעה:

אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ... [הושע ט']

גם בעולמם של החכמים יש מקום מיוחד לרוח, אך זאת רוח שונה. חכמים ממשיכים את הקו התנ"כי, ומורים על רוח הקודש:

...אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם.

[משנה מסכת סוטה ט' ו']

אלא שזה מופע יחיד. הרבה יותר מצוי הביטוי - ואולי הוא ביטוי לעומתי ל'רוח הקודש' - 'רוח חכמים'. 'רוח חכמים' היא הרוח שבין חוק לחוק, של מה שאינו מוגדר בספר החוקים ובכל זאת הוא הלב והנשמה שלו:

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. [בבא בתרא ח' ה']

רבי חנינא בן דוסא שהיה צדיק עממי ואולי היווה אופוזיציה לתלמידי החכמים, מורה לא על רוח חכמים אלא על רוח הבריות אותה הוא מקשר לרוחו של ריבונו של עולם:

הוא [רבי חנינא בן דוסא] היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. [אבות ג' י']

אגב, זאת שיטה עקבית אצל רבי חנינא בן דוסא. הוא מגלה את רצון ריבונו של עולם על פי תנועת הזרימה בתופעות אנושיות. כך מספרת המשנה במסכת ברכות:

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים היה אומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.

כפי ששיגרת התפילה בפיו מורה לו כי ריבונו של עולם מקבל את האיש עליו הוא מתפלל, כך אם נוחה רוח הבריות ממאן דהו, למד רבי חנינא בן דוסא שגם רוח המקום נוחה ממנו.

הרוח האנושית היא זירת הקיום, ותורת מידות שלימה כרוכה בה. חכמים - שלא כתנ"ך - שואפים לרוח מתונה ורגועה. המידה הרעה היא גסות הרוח:

והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. [אבות ד' ז']

המידה הטובה, היא המידה ההפכית - שפלות הרוח:

והוי שפל רוח בפני כל אדם. [ד' י']

הרוח אמורה להיות ארוכה ולא שפלה:

והוי צנוע וארך רוח [ו' א']

ופסגת האושר היא - קורת הרוח:

ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. [ד' י"ז]

אפשר לומר כי התורה עומדת על הרוח, היא האוויר הארצי הדק מן הדק. היא הנושבת ובאה וחודרת אל כל אשר תוכל. הרוח הזאת עושה מסע מרתק מרוח סוערת תנ"כית לרוח מתונה חז"לית. אשרינו שיש לנו את כתבי הקודש ואת תורת החכמים, כך ששתי הרוחות ניצבות בפנינו, ועל כל אחד ואחת מאיתנו לבחור לעצמו את הרוח הראויה לו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רצים לנשיאות. מרים פרץ ובוז'י הרצוג צילום:  Hadas Parush/Flash90

מרים פרץ ובוז'י הרצוג מצטרפים למרוץ לנשיאות

קרא עוד