סגור

פרשת ויקהל: על הרוח

מהי המלאות ברוח? מה היחס בין החכמה ובין המלאכה? מהן המחשבות אותן חושב בצלאל? מהי מלאכת מחשבת? מהי ההוראה הנתונה בלבו של בצלאל? מהי 'חכמת הלב'?

ד"ר משה מאיר
כג באדר א'
,
03 במרץ, 2016 9:24
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

האיש בצלאל וחבורת העושים במלאכת המשכן, מהווים עילה להתבוננות מעמיקה ברוח האדם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.

וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.

וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.

וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.

וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.

מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג, עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ, לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

הכוונה הכללית של התיאור ברורה, בצלאל הוא בעל יכולת מיוחדת כאמן וכמורה למתלמדים באומנות. אך כאשר מתבוננים בביטויים המיוחדים בהם מתארת התורה את כשרונו, הם חומקים מהתודעה ודורשים הנהרה וביאור. מהי המלאות ברוח? מה היחס בין החכמה ובין המלאכה? מהן המחשבות אותן חושב בצלאל? מהי מלאכת מחשבת? מהי ההוראה הנתונה בלבו של בצלאל? מהי 'חכמת הלב'? בואו ונתבונן בפרשה. כתבתי 'נתבונן', ואני מתכוון לכך במדויק. השפה היא הפשטה, ואנחנו נוטים להבין אותה באופן מופשט. למשל - הביטוי: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים. הוראתו המופשטת היא שבשורה התחתונה יש לבצלאל את היכולת לבצע מלאכה מחושבת. אבל הביטוי הוא ביטוי ציורי. כדאי לא להמשיך את ההפשטה ולהציב את המסומן על ידו, אלא להתבונן בציור המוחשי. יש כאן 'כלי' - האיש בצלאל, והוא מלא ברוח. יש אנשים שהם כלי ריק, יש אנשים שיש בהם מעט רוח אך היא לא ממלאת את ליבם. בצלאל הוא איש המלא ברוח, ואפשר לדמות איך המלאות הזאת פורצת מהכלי אל החוץ - אל העולם. הרוח הזאת היא בעלת ייחוד, יש 'נוסחה' לגז הזה הממלא את הכלי. הוא מכיל 'חכמה' 'תבונה' ו'דעת' כשהן מתייחסות ביחס כל שהוא ל'כל מלאכה'. או שה'מלאכה' היא גורם נוסף, מחוץ ל'חכמה' ל'תבונה' ול'דעת', הוא שהיא אופן של ישותם. בכל מקרה, הנוסחה הכללית מיוחדת. יש אנשים שיש להם חכמה והיא מנותקת מהממד המעשי - מה'מלאכה', ויש אנשים שיש להם יכולת מעשית והיא מנותקת מה'חכמה'. בצלאל מיוחד בכך שיש בו תרכובת של התבונה ושל המעשה. אך התרכובת הזאת יכולה גם להופיע כיסודות נפרדים. הוא יכול לחשוב מחשבות, המופשט בנפרד, ולעשות - המעשה בנפרד. מספרים על חכם סיני שקיבל משימה מהמלך לתכנן לו ארמון. לאחר שלוש שנים הוא נכנס אל היכל המלך והציג לו דף לבן. תמה המלך ואמר: שלוש שנים עבדת ולא הספקת כלום? אמר לו החכם: שלוש שנים חשבתי, עכשיו אני מוכן. בהינף יד צייר החכם על הדף את תכנית הארמון. כזה היה בצלאל. 'מלאכת מחשבת' היא התוצר, המכיל את שני המרכיבים - מחשבה ומעשה - בנפרד וביחד. אך יש עוד רובד בנוסחת הרוח הממלאת את בצלאל. 'חכמת הלב'. כאן מופיעים שני מרכיבים - החכמה והרגש, יוצרים תרכובת המייחדת את הרוח של בצלאל. ולבסוף - וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ. הרוח הזאת איננה סגורה בעצמה, אלא היא מסוגלת לעבור מבצלאל אל אנשים אחרים. רוח המורה איננה דבר המובן מאליו, לא כולם ניחנו בה. יש מי שיש בו רוח גדולה, אבל הוא לא מסוגל להעביר אותה לאחרים. בצלאל הוא איש של שפע, הרוח הממלאת את הכלי שלו פורצת ומצליחה לעורר השראה ולמידה אצל האחרים.

התיאור הגדוש הזה, מעורר בי שני ענפים של מחשבות - רוויות ברגש ומכוונות אל המעשה. האחת על ההוראה, והשניה על המלאכה. המשנה במסכת סנהדרין מונה בין חייבי הסקילה את המכשף. כשהיא באה להבהיר מהו ה'כישוף', היא אומרת:

המכשף - העושה מעשה חייב ולא האוחז את העיניים.

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קישואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים פטור. [סנהדרין ז' י"א]

לקיטת קישואים בשפת המשנה, היא הזירה המעשית של עשיית הכישוף. המכשף אומר מילות לחש, ושדה מתמלא בקישואים. הוא אומר מילים נוספות, והקישואים נלקטים מאליהם. אולי יש כאן גם משחק מילים 'קישוא' 'כישוף'. מהמשנה עולה, כי המורה של רבי עקיבא בעניין קישואים היה רבי יהושע. בשם רבי יהושע הוא מוסר את השמועה. על כך מקשה התלמוד: 'ואת זה למד רבי עקיבא מרבי יהושע?!' [סנהדרין ס"ח ע"א]. התלמוד מביא ברייתא, ממנה עולה כי המורה של רבי עקיבא בתחום הקישואים היה רבי אליעזר. כך מספר רבי אליעזר לפני מותו:

...ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות... בנטיעת קישואין, ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן - למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד. [שם]

ובכן, מי היה המורה? רבי אליעזר או רבי יהושע? הפתרון שמציע התלמוד: 'למד מרבי אליעזר - ולא הבין, אחר כך למד מרבי יהושע - שהסביר לו.' כמענה לבקשת רבי יהושע ללמוד, עושה רבי אליעזר מעשה. הוא עושה כישוף, ומצפה שכך ילמד רבי עקיבא על ידי החיקוי. אבל רבי עקיבא לא מבין. לאחר מכן הוא לומד מרבי יהושע, כאן שיטת ההוראה אחרת. רבי יהושע מסביר לו. בלימוד של פרקטיקה, ישנם שני המרכיבים הללו. ישנו ההסבר התיאורטי, הוא תנאי הכרחי אבל מספיק. ויש הדגמה, אף היא תנאי הכרחי ולא מספיק. נראה שהמיוחד בבצלאל היה, שילוב שני מרכיבי ההוראה הללו.

ועתה למחשבה על ההוראה ועל המלאכה. יוהאן היינריך פאסטלוצי [1746-1827], היה מייסד החינוך המודרני בשווייץ. לימים למד איינשטיין בבית ספר בשווייץ שפעל בהשראתו, וזקף לזכות דרכי ההוראה בו את התפתחות רוחו היוצרת. העיקרון הבסיסי של ההוראה על פי פאסטלוצי הוא: 'ללמוד דרך הראש הידיים והלב'. על בסיס עקרון זה הוא חקק עוד כמה עקרונות: ללמוד את המוחשי לפני המופשט. ללמוד את הסביבה הקרובה לפני הרחוקה. להתקדם מהפשוט אל המסובך. להתקדם בהדרגה, לאט לאט. ליבי אומר לי כי יש קווי דמיון עמוקים בין הוראתו של פאסטלוצי להוראתו של בצלאל. אני מביא לפניכם קטע מכתביו של פאסטלוצי, קראו נא אותו על רקע פרשתנו:

אם יבקש אדם להיות מה שנגזר עליו להיות, עליו להיות בתורת ילד ולפעול בתורת ילד מה שיאשיר אותו בתורת ילד. עליו להיות בתורת ילד כל מה שיוכל להיות, אך לא יותר ממה שיוכל להיות, מבלי להשחית נפשו במה שהוא יהיה במצבו ובמעמדו בשנות היות לאיש...

והנה מתוך בחינה זו... באתי למרות כל מאורות החכמה של זמננו, להוקיר את הליכות הפשטות באורחות החינוך של אבותינו... הסוד הגדול אשר לחכמת החינוך של אבותינו, שבזכותו כה השכילו באורח טבעי... היה שבכל המצבים היו מבקשים תמיד במהירות רבה ככל האפשר לקבל עזרה מילדיהם. תכלית זו הוליכה אותם אל הבחינות העיקריות של חינוך אמת של האדם, בקלות מרובה לאין שיעור מהתורות החדשות שלנו, ההולכות ומרחיקות את הבחינה העיקרית של העניין, את התכלית הביתית של אדם...

בשעה שאני בא לחקור בדיוק ולנכון מה היו הסיבות המסוימות להכשרתם המעולה ולרווחתם הביתית של אותם אנשים שבחייהם, בסדר הליכות ביתם ובהתנהגות נבונה להפליא מוכיחים כי אמנם חונכו כהלכה, לא אמצא אותן לעולם בהנהגתם בשנות לימודם האקדמי, אף לא בשיטות תורתם המדעית, אלא תמיד במצבם הביתי, במסיבות, בדעות ובמנהגות של הוריהם וקרוביהם, ואלף פעם בדברים שדורנו רואה אותם כזוטות נטולי חשיבות...

כאן אמר אב חכם: חייב אני להודות על אושרי ועל אושר ביתי לאחד ממשרתי אבי, שקפדנותו כפתה אותי לשולח ידי ולעסוק במאה ואלף עניינים, שאלמלי כן הייתי מניח אותם; וכיום הזה אני רואה עין בעין, כי הם בעצם עשאוני לאשר הנני.

אחר אמר לי: אבי היה מחנך אותי, כאילו כל מה שהוריש לי הייתי צריך לקנות בעצמי. ואורח חיי הראני לדעת, כי אלמלא זהירותו זו, ודאי היה יורד לטמיון כל מה שהוריש לי.

ואחר אמר: נגררתי ראשי ורובי לתוך משלח ידי ואומנותי, כאילו לא היתה למוחי ולליבי ולכל חמשת חושי תעודה אחרת, אלא לחיות ולמות בבית המלאכה של אבי. עתה נוכחתי לדעת, כי על כל מה שנעשיתי בעולם ומחוצה לבית המלאכה, חב אני תודה לעובדה, שאנוס הייתי להוציא את ימי נעורי בקשיות ובהתמדה כזו באותו בית מלאכה.

ייתכן שבית המלאכה של בצלאל היה רך יותר, רווי יותר בשמחת יצירה. אבל מלאות החיים, הרוח המשלבת מחשבה ומעשה תבונה ורגש מתוך התמסרות למלאכה, המחשבה שהמרחב של הבית הנבנה הוא רווי משמעות - אלה משותפים היו לשני בתי המלאכה והחינוך.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תיעוד מבית שמש צילום: Nati Shohat/Flash90

עצוב מאוד: נקבע מותו של הילד בן ה-6 שנפצע מרקטה בשדרות

קרא עוד