סגור

על הלב ועל החכמה

החיים סבוכים, ההתנהלות בהם דורשת מעשה אומן לא פחות ואולי יותר מזה הנדרש לבניית משכן. איך מתנהלים בתוהו ובבוהו הזה ששמו החיים?

ד"ר משה מאיר
כה באדר התשעג
,
07 במרץ, 2013 15:17
יחצ

יחצצילום: יחצ

ארבע פרשות הוקדשו בספר שמות לבניין המשכן, תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי. בכל אלה יש פירוט של החפצים - הכלים, בגדי הכוהנים והמשכן עצמו, של הפעולות - הפועל 'עשה' חוזר ונשנה שוב ושוב, ושל התודעה המכוננת את המעשים. נתבונן בתודעה מכוננת המעשים, ונגלה בה שהחוזר והנשנה בה הוא ה'לב'. אביא כאן את סדרת המופעים מפרשות השבוע 'ויקהל פקודי', אך הדבר נכון גם לשתי פרשיות המשכן הקודמות - 'תרומה' ו'תצווה'.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'... וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ... וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'... וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ... וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים... כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'...

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

הלב חוזר ופועם, כפעמות נושא מוסיקלי החוזרות על עצמן שוב ושוב במהלך המנגינה. הלב קשור באופן כל שהוא אל הרוח, וכן אל הישות המופשטת - החכמה - כשהוא יוצר איתה את המופע המורכב: חכמת הלב.

מה פשרו של הלב הזה? מה הוא מסמן? שני הוגים יהודים גדולים נתנו את ליבם אל ה'לב', אל מכלול מופעיו ופשריו ולאו דווקא בהקשר של פרשיותנו. האחד הוא רבי יהודה הלוי, והשני - רבי משה בן מימון, הרמב"ם.

הרמב"ם פותח את ספרו 'מורה נבוכים', במילון שבעזרתו הוא קורא לקורא לקרוא מחדש את התנ"ך. המילון של הרמב"ם הוא מילון ייחודי לו, לא כל הקוראים הפרשנים וההוגים מסכימים עמו על פשריו. את פרק ל"א בחלק הראשון של המורה, מקדיש הרמב"ם לפשר המושג 'לב':

לב הוא שם משתתף. הוא שם ללב, האיבר אשר בו עקרון החיים של כל בעל לב...ומכיוון שאיבר זה הוא באמצע הגוף, הושאל לאמצע של כל דבר... כמו כן הוא שם למחשבה... לב הוא גם שם לדעה... לב הוא גם שם לרצון... לב הוא גם שם לשכל... על פי משמעות זו הושאל לאל בכל מקום, כלומר בהיותו מורה על השכל, למעט חריגים, שכן יש שהוא מורה בו על הרצון... דבריו 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך' פירושם לדעתי 'בכל כוחות לבבך' דהיינו כוחות הגוף כולם, כי הלב התחלה ועיקרון לכל, המטרה היא שתעשה את השגתו לתכלית כל מעשיך כולם.

הוראתו הראשונה של המושג היא על האיבר האמצעי, הוראתו השניה היא על המחשבה, הדעה והשכל. יש גם הוראה שלישית אך היא משנית, על הרצון. נמצאו שתי הוראות מרכזיות, הגוף והתבונה. היחס ביניהן בא לידי ביטוי בפרשנות ל'בכל לבבך', אימוץ כל כוחות הגוף כאמצעי, כשהתכלית היא ההשגה השכלית.

רבי יהודה הלוי קרוב לשדה הפשרים של הרמב"ם, ובכל זאת הוא נבדל ושונה ממנו. רבי יהודה הלוי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים:

כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם. (ספר הכוזרי, ב' ל"ו)

בהמשך מסביר רבי יהודה הלוי לבן שיחו, כי כל הרגשות השליליים - הדאגות והיגונות והנטירה והאהבה והשנאה והפחדים, פוגעים בלב. כך גם בעיות נשימה או תזונה. הלב הוא הרגיש בין האיברים, ועל כן גם הבריא בהם. מערכות עדינות מרחיקות ממנו כל זיהום קל. בכך מהווה הלב, על פי תורת הגוף של רבי יהודה הלוי, משכן לרוח ולנפש.

אצל הרמב"ם יש הפרדה בין הגוף ובין הנפש, הלב הוא מרכז הגוף ורק בהשאלה ניתן כסמל לתבונה. אצל רבי יהודה יש רצף. הלב הוא איבר בגוף המרכז את רטטי הנפש, וככזה מהווה משכן לעניין האלוהי המכיל את התבונה.

נחזור לפרשיותנו: התורה מורה על לב וחכמה המצטרפים זה לזה. על פי הרמב"ם מדובר על שני עצמים שונים, וההצטרפות ביניהם היא בעזרת הקשַר הסיבתי. לא סתם סיבה אלא סיבה תכלית: התבונה היא התכלית האוספת את הגוף כאמצעי לה. הגוף הוא חלק מהחכמה המעשית, השליטה בידיים באצבעות. יש הצטרפות בין שליטת האמן בגופו, ובין המחשבה המובילה אותו. התנועה תולדת מחזור הדם, חוברת למחשבה ויחד מהוות את חכמת האומן שהיא שונה מחכמת הפילוסוף. על פי רבי יהודה הלוי הסיפור הוא אחר: יש רצף בין הגוף ובין הרגש לבין השכל. חכם הלב הוא זה שיש זרימה שוטפת בין גופו לרגשותיו לבין תבונתו. אין זה מקרה. הרמב"ם כאיש התבונה נוטה לשים את הרגשות בסוגריים. רבי יהודה הלוי המשורר האמן, רואה ברגשות חלק ממערך התודעה.

החיים סבוכים, ההתנהלות בהם דורשת מעשה אומן לא פחות ואולי יותר מזה הנדרש לבניית משכן. איך מתנהלים בתוהו ובבוהו הזה ששמו החיים? שתי דרכים הן: הדרך האחת מורה כי התכלית היא התבונה. התבונה היא המגדלור הזורה אור על הדרכים האפלות והסבוכות, היא המאפשרת לרב החובל להנהיג את ספינתו בים הסוער. הגוף וכוחותיו הם האמצעי למטרה, התכלית היא ההשגה השכלית. הדרך השנייה מורה כי כדי לבנות את משכן החיים, יש ליצור רצף בין הגוף הרגש והתבונה. הגוף והרגש מכוננים תבונה מיוחדת, חכמת חיים, חכמת לב, שהיא הנדרשת להנהיג את הספינה במים הסוערים. אולי ישנן דרכים נוספות, אך דבר אחד ברור: משכן לא יכול להיבנות כלאחר יד, ללא חכמה וללא לב. רק מי שמכנס כל כוחותיו יגיע אל המטרה. הרמב"ם יגדיר את המטרה כהשגה השכלית, רבי יהודה הלוי - כהופעת העניין האלוהי. בלשונה של התורה המטרה היא: 'ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם.' תהא אשר תהא המטרה, אופן החיים אותו יציב האדם כיעד למסעו, דורש להשגתו הרבה חכמה. לא סתם חכמה, אלא חכמת הלב.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: Gershon Elinson/Flash90

בשל הפוגרומים: היתר הלכתי לטבול לפני שקיעה בלוד

קרא עוד