רחל

עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה"

רחלי אביישר לבל 27/11/09 00:00 י בכסלו התשע

את כל הדרך הביתה עשיתי בריצה. בלי לחשוב על הצאן שהשארתי ליד הבאר. בלי לחשוב על כל הרועים האחרים. רציתי הביתה. לספר לאמא על הבחור ליד הבאר. ואז זה הכה בי. אמא איננה. ופרצתי בבכי. ככה הגעתי הביתה. מתנשפת מהריצה. עיני לחות מבכי כעיני לאה אחותי. וסיפרתי לאבא את הכול. על הנשיקה. ועל הבכי ועל יעקב, בן רבקה, אחות לבן.


זו לא הנשיקה שגרמה לי לרוץ. נשיקה של גבר בעלמה היא דרך העולם. ולמרות שזה לא המנהג אצלנו ולא מנשקים נערה לפני ששואלים לשמה. לא הנשיקה היא שהרשימה אותי.


זה היה הבכי. אף פעם לא ראיתי גבר בוכה.

הבכי שלו נבע כמו מעיין מתוך עינייו והכבשים - שרק גמרו לשתות מהבאר שאת האבן שלה גלל יעקב לבדו, כמעביר פקק מבקבוק - באו ללקק את הבכי מפניו.


היום אני יודעת. זה היה בכי של בדידות. בכי של מי שלא נותר לו איש בעולם. שהכול בגדו בו. שאיש לא מעוניין בו בביתו שלו. איש שגורש מארצו. שפגש פתאום בנפש אדם.


אבל אז? מה הבנתי בבדידות? היה לי את אבא. אבא שמאז מותה של אמא הוא היה גם אב וגם אם. והייתה לי אחות גדולה.


אולי לא הייתי צריכה לספר לאבא על הבכי. יש דברים שצריכים להישמר בין איש לאישה. אבא הבין שגבר שבוכה מול אישה הוא גבר שבוי. אפשר להעביד אותו בפרך והוא יסכים. קצת כעסתי על אבא אבל מה יכולתי להגיד? יעקב הסכים. ככה חלפו שבע שנים. שבע שנים שאילפו אותי לצפות לו. לחכות לאיש הזה שמנשק ובוכה. שבע שנים של ערגה. ציפייה שקטה ומעודנת. ציפייה שבאה אל שיאה ביום כלולותיי. יום ארור. עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה ואת? לך אני לא דואג. את יפת תואר. עוד יבוא מישהו אחר שירצה אותך."


כל הלילה בכיתי. השתוללתי. דפקתי על הדלת הנעולה. "יעקב!" צעקתי אך איש לא שמע אותי בתוך קולות ההמון השירה והנגינה. שמחת הכלולות. שמחת כלולותיי שנגנבה.


אחרי שבוע זכיתי ביעקב אבל את אותו הלילה לא יכולתי לשכוח. זה לא היה הלילה בו איבדתי את יעקב. זה היה הלילה בו איבדתי שניים. את אבא, אשר מנע ממני את אהבתי ואת אחותי אשר הסכימה לתת יד למרמה. ופתאום הייתי לבד בעולם. בלא נחמה בלא איש.לבד מאחד - יעקב.

יעקב היה לי לבית. אב אם אוהב ואחות. והיה לי די בו.


אלא שאז החלה אחותי ללדת . וללדת וללדת. צחוק של ילדים מילא את הבית. אחותי לאה, ענף שדוף ;עץ בשלכת עד, נתנה פרי. אינני יודעת מהי אהבה. ואם אוהב הוא מדוע עקרה אהבתנו. מדוע זרעיו נובטים בחיקה ולא בחיקי?


הבה לי בנים קראתי אליו. הגשם בי את אהבתך שאתה טוען לה כל העת. אני אישה פשוטה. אינני מבינה רעיונות פילוסופיים. ואהבה אינה אומרת לי דבר אם אינה מולידה פירות.

והוא? הוא כעס. "הבעיה היא אצלך." הוא אמר.


רציתי למות. באמת שרציתי למות. שוב הייתי לבד בעולם. בלי אב ואם בלי אחות. בלי אוהב בלי בנים. לבד.

לפעמים מסתכלים על הסיפור שלי מבחוץ ואומרים איזה יופי. איזו אהבה. איזו רומנטיקה.


איך הם לא מבינים שאני לקחתי אל תוכי את הבדידות של יעקב. האיש שבא מארץ נוכריה בלא אוהב בלא קרוב יצא ממנה עם נשים ילדים ורכוש רב ואת בדידותו הותיר בתוכי. וכך גם אשאר על הדרך לבדי כשיחזרו כולם אל הארץ אני אשאר כאן. לבכות את בדידות הבנים הגולים מארצם. ממאנת להנחם.



"אל תמנעי קולך מבכי

ועינייך מדמעה

שאי את נהי תמרורייך

השמעי קול ברמה

המאני מהנחם

רחל."

(רחל / מאיר אריאל)

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר