סגור

על שלמות הגוף והנפש

האם גילו המופלג של משה רבנו, מאה ועשרים שנה, הוא זה שעיכב בעדו? ד"ר משה מאיר בקריאה נוספת בפרשת השבוע

ד"ר משה מאיר
ג בתשרי התשעג
,
19 בספטמבר, 2012 11:12
יחצ

יחצצילום: יחצ

בתחילת פרשת וילך, מציב משה לעמו את גבולות היכולת שלו:

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם. וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

בקריאה ראשונה עולה הרושם, כי משה מציין שהוא איש זקן - בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם - וכתוצאה מכך הוא מוגבל - לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. רש"י מציין, שהקריאה הזאת בלתי אפשרית:

'לא אוכל עוד לצאת ולבא' -
יכול שתשש כחו?
תלמוד לומר (דברים ל"ד, ז') 'לא כהתה עינו ולא נס לחה'.
אלא מהו לא אוכל?
איני רשאי שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.

דבר אחר:
'לצאת ולבא' -
בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה.

רש"י מנגיד את הפסוק שלנו המורה כי משה בן המאה ועשרים לא יכול לצאת ולבוא, עם פסוק מפרק הסיום של התורה המתאר את מותו של משה:

וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה.

בניגוד לפסוק מפרשתנו היכול להתפרש כי הזקנה מגבילה את יכולתו של משה לצאת ולבוא, מורה הפסוק מפרק הסיום [פרק ל"ד] כי משה הגיע ליום מותו שלם בגופו וביכולותיו. עינו לא כהתה, ולחו - מלשון לחות, לא נס ולא ברח כלומר איננו שדוף ויבש. על כן נסוג רש"י מפשוטו של מקרא לשני פירושים אפשריים: האחד - אי היכולת נובעת מאיסור שהוטל עליו על ידי ריבונו של עולם לצאת ולבוא, השני - אי היכולת איננה גופנית אלא רוחנית אינטלקטואלית, בדברי תורה. ההעברה לזירה האינטלקטואלית, נראית רחוקה מפשוטו של מקרא. תליית אי היכולת באיסור, יכולה לקבל חיזוק מסיומו של הפסוק בפרשתנו - 'וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.' אלא שקשב לפסוק מורה כי הפרשנות הסבירה היא: אני משה יודע שלא אוכל לצאת ולבוא, ועוד - גם ריבונו של עולם אוסר עלי לעבור את הירדן שהוא חלק מה'לצאת ולבוא' של מנהיג. ה'ועוד' אינו הסיבה, הוא תוספת שלא יוצרת את הגבול. אם כן חוזרת הקושיה למקומה: אם למשה אין מגבלות פיזיות, ואם האיסור אינו העילה - מדוע הוא אומר שהוא לא יכול לצאת ולבוא?

נשהה לרגע את הקושיה, ונתבונן בשלושה מקורות שיוכלו לעזור לנו למצוא לה פתרון הולם. המקור הראשון הוא מספר יהושע: כלב בן יפונה היה אחד משני המרגלים שלא הביאו את דיבת הארץ רעה. הוא עמד כנגד הרוב על דעתו כי הארץ טובה. משה הבטיח לו בתמורה את חלק הארץ בה התרחשה הדרמה של המרגלים. בספר יהושע מופיעה תמונה מאוחרת בה פונה כלב אל יהושע ואומר:

וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֶל-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן-חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא.

אמנם כלב הנו רק בן שמונים וחמש ואילו משה בן מאה ועשרים, אך בכל זאת כלב מופיע כמי שלא כהתה עינו ולא נס לחו וגם כוחו לצאת ולבוא. האם מצבו הפיזי טוב משל משה בפרשתנו, או שמא יש כאן סיפור אחר?

נשהה גם את השאלה הזאת, ונפנה לעיין בפרק מפרקי בראשית. לאחר שבני האלוהים לוקחים להם נשים מבנות האדם, אומר ריבונו של עולם:

לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

מכאן שעל פי התורה מאה ועשרים הוא הגבול העליון של חיי האדם, ומכאן משמעות נוספת לדברי משה. כשמשה אומר 'בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא', אין זאת סתם נקודת זמן, אלא נקודת הגבול העליון האפשרית לאדם.

המקור השלישי הוא פסוק הפתיחה של פרשתנו. 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל'. הפסוק תמוה: מהיכן הלך משה, ולהיכן? האברבנאל מחריף את הקושיה בהזכירו לנו כי פרשת וילך היא חלק מנאום רצוף שראשיתו בפרק כ"ט, נאום של משה אל העם הניצב ומקשיב לו. אין צורך שמשה ילך למקום כל שהוא, הוא יכול לעמוד ולומר את דברו וכל העם ישמע.

הצירוף של כל הקטעים ונקודות המבט הללו, מוביל אותי לחשוב ולהרגיש כי זה פתרונה של הפרשה: משה הגיע לגיל מאה ועשרים, גיל הקצה בעולם התנ"כי. למרות גילו, מצבו הפיזי מושלם - לא כהתה עינו ולא נס לחו. התורה פותחת את הפרק בציון 'וילך משה', להורות לנו כי הוא יכול ללכת, מה שאיננו מובן מאליו בגיל שכזה. על ידי הפרדה בין הדיבר בגוף ראשון 'לא אוכל' ובין הציון 'וה' אמר אלי לא תעבור...', מורה התורה כי הסיבה איננה האיסור של ריבונו של עולם, אלא סיבה פנימית המובילה את משה להכרעה כי איננו יכול עוד. בתחילת ספר דברים משה מתחנן לעבור את הירדן [פרק ג' כ"ג ואילך]. ההשוואה מורה כי בפרשתנו, לקראת סוף הספר, עמדתו שונה. לא רק שהוא לא מבקש לעבור, אלא שהוא מכיר בכך שהוא לא יכול - מפאת עצמו - לעבור.

יש שלב בחיי האדם הקורא לו להתכנסות, לנסיגה מחיים של 'לצאת ולבוא'. זהו מצב בו האדם הרגיש לחייו מכיר בגבול פנימי שאיננו זקוק לשומרי גבול חיצוניים שיעצרו אותו. אין אחר המונע אותו, אין גם מגבלה בריאותית או גופנית העוצרת אותו, ובכל זאת ליבו אומר לו: עד כאן.

משה עבר תהליך בספר דברים. בראשיתו הוא רוצה לחצות את הגבול, לחצות את הירדן, כמו ילד קטן שרוצה סוכרייה. הוא לא פנוי לבדוק אם זה הנכון עבורו, או לא. עתה, לקראת סיומו של הספר הוא למד את סוד הגבול הפנימי, את היכולת לעצור גם כשאין מי שעוצר אותו. רק אדם השלם בגופו כך שאינו מוגבל על ידי גבולות הבריאות, רק אדם השלם בנפשו כך שאינו זקוק לחוק ולצו, רק אדם שכזה יכול לחיות חיים מלאים היודעים את עצמם ואת גבולם.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מתוך התוכנית צילום: צילום מסך

מיכה שיטרית מספר איך כמעט זרק את השיר האהוב לפח

קרא עוד