על פוסט טראומה ועיבודה

ניתן להעריך שיעקב היה בטראומה עקב פרשת דינה. בניו שלו, התגלו לו בפנים אלימות וקשות. הוא נאלם דום. רק רגע לפני מותו מתפרץ הכעס

ד"ר משה מאיר
י בטבת התשעה
,
01 בינואר, 2015 13:47
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

התקרית בין בני יעקב לאנשי עיר חמור ושכם, התרחשה עם שובו של יעקב לארץ ישראל. שכם עינה את דינה בת יעקב, ושמעון ולוי אחיה נקמו את נקמתה והרגו כל זכר בעירם. בעקבות האירוע התנהלה שיחה קשה וכואבת בין יעקב לבין שמעון ולוי:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!

יעקב מביע שאט נפש ממעשי שמעון ולוי, משתמש בביטויים קשים: עכירות ובאשה. הנימוק לסלידתו מהמעשה הוא נימוק תועלתני, הוא מפחד שתבוא נקמה מצד הכנענים והפריזים שישמידו אותו ואת ביתו. שמעון ולוי אינם עונים לטיעונו של אביהם, הם שואלים שאלה שנותרת ללא מענה - 'הכזונה יעשה את אחותנו?!'

מדוע לא עונה יעקב, מה 'אומרת' שתיקתו? ייתכן שיעקב לא עונה, מכיוון שהוא מרגיש שהצדק עם בניו. הם נועזים יותר ממנו, אמיצים יותר ממנו, פועלים כפי שערך האחווה מחייב. ייתכן שיעקב לא עונה, מכיוון שהוא לא מסכים איתם. מסיבות עלומות הוא לא מצליח לבטא את התנגדותו, אך היא שם, שרויה בשתיקתה.

שנים רבות ארכה השתיקה, עד שהגיעה עת פטירתו של יעקב מהעולם. עתה הוא אוסף את בניו, אומר להם את אשר יקרה להם באחרית הימים. והנה, בהגיעו לשמעון וללוי, אין הוא מפריד ביניהם אלא אומר להם יחדיו:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

לפתע מתפרצים דברים קשים, כעס של יעקב הממשיך את שתיקתו מאותה שיחה שנקטעה. עתה מתברר כי מעבר לטיעון שהדגיש את הקושי שלו ואת החרדה שלו מפני ההשלכות של מעשיהם, יש לו כעס 'מהותני'. יעקב מתייחס הפעם אל האחים, אל אפם, אל רצונם, שוב אל אפם ואז אל עברתם [הכעס שלהם]. הוא לא אוהב את מידותיהם הרעות שנגלו במעשיהם, הוא מבדיל עצמו מהם. הוא לא רוצה להיות מצורף אל הסוד שלהם, אל עולמם הפנימי המעוות. הוא לא רוצה ליטול חלק בכבודם, בעולמם החיצוני, בדימוי שלהם בעיני האחרים.

למה שתק יעקב? למה לא דיבר עד שהגיעה עת מותו? אין תשובה לשאלה הזאת, אפשר רק לשער. אני מרגיש שיעקב היה בטראומה עקב פרשת דינה. בניו שלו, התגלו לו בפנים אלימות וקשות. הוא נאלם דום, לא היה מסוגל לדבר איתם. הם כל כך שונים ממנו, כל כך אחרים. הוא מבוהל מהגסות, מהעורמה. מה שמעצים את הכאב, היא ההבנה כי הם מייצגים פרשנות מעוותת של מורשת בית אבא. גם יעקב ידע להערים על יריביו, על עשיו אחיו, על לבן. גם יעקב ידע להפעיל כוח, כפי שבא לידי ביטוי במאבקו במלאך המסתורי. אך מכאן ועד לעורמה האלימה, השכנוע לבצע ברית ותקיפת הכואבים, מכאן ועד לרצח ההמוני - המרחק עצום ותהום פעורה. אי אפשר לקלוט לעומק רוע בתוך הבית שלך, עד שעובר זמן, הילדים האלימים יצאו מהבית, אתה כבר בוגר יותר. רק אז משתחררת הנפש הקפואה, רק אז היא יכולה להתבונן בזוועה.

כל האחים גם הם שתקו, אף אחד לא קם ולא אמר לשמעון וללוי - עברתם על המידה. אף אחד, מלבד אחד. כשבאו האחים למצרים, הם התייצבו לפני יוסף אותו לא הכירו. יוסף הטיח בהם כי הם מרגלים, ציווה עליהם להביא את בנימין אחיהם הקטן. כדי לערוב לשובם, הוא אסר אח אחד והותירו במצרים:

וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. [מ"ב כ"ד]

מדוע הוא אסר דווקא את שמעון? ייתכן שזה מקרה, צריך היה לאסור אח אחד ויכול היה לאסור כל אחד מהם. רש"י חושב אחרת:

'את שמעון' - הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל ל"ז י"ט) 'הנה בעל החלומות הלזה בא'. דבר אחר: נתכווין יוסף להפרידו מלוי, שמא יתייעצו שניהם להרוג אותו.

רש"י חושב שהסיבה היא חשבון של יוסף עם שמעון, או חרדה של יוסף מפני שמעון. אני חושב אחרת. לדעתי, יוסף שנפשו קשורה בנפש אביו הוא היחיד שהבין עד כמה פגעו בו לוי ושמעון. הוא שנפשו רגישה, הבחין כי היתה כאן התעללות באב, מחיקת אישיותו שרצתה להוביל את המשפחה באפיק אחר. יוסף כולא את שמעון בשם האב.

מעניין שהסיפור המשפחתי ממשיך ומתגלגל. משה מברך בסוף ימיו את שבטי ישראל, את שבט שמעון הוא לא מברך [ראו דברים ל"ג]. מדוע? יש האומרים מפני שבתווך שבין סוף בראשית לסוף ספר דברים, נבלע שבט שמעון בשבט יהודה. על פי דרכנו הסיבה, החשבון הנוקב שיש עם שמעון על מחיקת יעקב. בואו ונתבונן בברכה לאח השני - ללוי:

וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

באומרו הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, מכוון משה לפעולת בני לוי לאחר חטא העגל. בני לוי נאספים לקריאת משה - מִי לַה' אֵלָי, ומשה מצווה אותם - ...הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. היכולת להתנכר לאב ולאם לאח ולרֵעַ, היא פיתוח וסובלימציה של התנהגות לוי ושמעון המתעלמים מרצונו ומערכיו של יעקב.

בואו ונחזור אל יעקב. אני מתבונן בו ולומד ממנו את תורת ההתבוננות העצמית. האירועים שקרו בעברנו הם המוחלט הפרטי שלנו. אי אפשר לשנות את העבר, מה שהיה הוא שיהיה. אבל ההתבוננות בעבר היא דינאמית ומתפתחת. כשהאדם מתפתח, הוא משתחרר ממוראות העבר ואפשרויות חדשות של התבוננות בעצמו נפתחות בפניו. כאן נוצר מרחב של רגשות חדשים, וכאן מתפתח שדה של ערכים המתבררים ושופכים אור חדש על מה אירע ועל אשר קרה.

עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג:

moshemeir.blogspot.co.il

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השר אריה דרעי צילום: Yonatan Sindel/Flash90

השר דרעי: ‏אשקלון תכלל ביישובי עוטף עזה

קרא עוד