"ויגוע ויאסף" - פרשת ויחי

ד"ר משה מאיר יורד לעומק פטירתו של יעקב ואבותיו בפרשת ויחי

ד"ר משה מאיר
יד בטבת התשעז
,
12 בינואר, 2017 16:51
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

[פרשת ויחי]

סיפור מותו של יעקב, הוא סיפור עדין ומעורר השראה:

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו

וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה

וַיִּגְוַע

וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.[1]

רש"י כותב על התיאור הזה:

'ויגוע ויאסף' - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל 'יעקב אבינו לא מת'.

המקור לדברי רש"י הוא הסיפור המופיע בתלמוד:

רב נחמן ורבי יצחק ישבו בסעודה.

אמר לו רב נחמן לרבי יצחק: 'יאמר אדוני דבר‏.'

אמר לו: 'כך אמר רבי יוחנן: 'אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה.'

אחרי שסעדו‏ אמר לו [רבי יצחק]: 'כך אמר רבי יוחנן: 'יעקב אבינו לא מת'.'

אמר לו: 'וכי בכדי ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים?‏!

אמר לו: 'מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תֵחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים'[2]. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.[3]

בני יעקב, ניתח את הסיפור הזה ניתוח מעמיק בספרו 'דרישות'.[4] הוא משווה את תיאור מות יעקב, לתיאורי מות אברהם ומות יצחק:

וַיִּגְוַע

וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה

זָקֵן וְשָׂבֵעַ

וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.[5]

וַיִּגְוַע יִצְחָק

וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו

זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים...[6]

אצל אברהם ואצל יצחק מופיע ה'מוות', אצל יעקב - לא. על ההבחנה הזאת מבוססת דרשתו של רבי יוחנן - מסביר יעקב בני - כי יעקב אבינו לא מת. אוסיף על כך עוד הבחנה. אצל שלושת האבות מופיע הביטוי 'ויאסף אל עמיו', אצל יעקב מתווספת לכך אסיפת הרגלים אל המיטה.

האסיפה אל העם או אל האבות הוא ביטוי מעורפל, המורה - כנראה - על תפישת המוות התנ"כית. יש איזה שהוא 'מקום' - אולי השאול - שאליו נאספים המתים. שם מצטרף האדם אל עמו ואל אבותיו. בניגוד לתמונת העולם הבא של החכמים, אין באותו מקום גמול על מעשי האדם בחייו. המת שוכן שם, החי יכול להעלות אותו משם באוב. כך עשה שאול לשמואל, למרות שהתורה אוסרת על כך.[7]

יעקב לא רק נאסף אל השאול, אסיפה של הרוח - שהרי הגוף נחנט ונקבר, אלא גם גופו נאסף - אל המיטה. יש כאן תמונה שלימה, שמושג ה'אסיפה' כמושג מופשט שורה מעליה ומכיל את מופע אסיפת הגוף ומופע אסיפת הרוח בחוברת.

על הביטוי 'ויאסוף את רגליו' כותב רש"י - 'הכניס את רגליו'. הפועל 'אסף' הומר בלשון המשנה ל'הכניס'. הוראת שתי המילים דומה, ובכל זאת יש גם פער והבדל ביניהם. 'הכנסה' מורה על משהו שהיה בחוץ, ועתה מעבירים אותו פנימה. הרגליים היו מחוץ למיטה, ועתה הן מוכנסות פנימה. 'אסיף' מורה על מצב ראשוני של פיזור, ומעבר לקיבוץ הדברים המפוזרים. הרגליים היו 'מפוזרות', ועתה הן מתקבצות אל גבולות המיטה.

הכינוס והאיסוף אינם רק תארים של מיתה ראויה, אלא גם של חיים ראויים. אדם שכוחותיו מפוזרים הוא אדם שאיבד שליטה על חייו, אדם אסוף הוא אדם שיש לו גבולות בין החוץ ובין הפנים. הפזרן הוא איש המאבד שליטה על רכושו, עד כדי כך שחכמים הורו כי המפזר מעותיו בחמתו, הרי הוא כעובד עבודה זרה.[8] הנתינה שהיא ערך חשוב, צריכה להיות מבוקרת ונשלטת. על כן התקינו באושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש[9], והרמב"ם 'תרגם' זאת להוראה שהמפזר אל יפזר יותר מחומש. ראויים דבריו שנביאם ונתבונן בהם:

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר 'מכל אשר לו' ולא 'כל אשר לו' כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך.[10]

האדם הראוי הוא האדם הנותן, אבל האדם המפזר ומבזבז את כספו, עובר מהמידה הטובה אל המידה הרעה. אני נזכר בספר הילדים המופלא של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר'. הספר מתאר איש מפוזר, כל חפציו פזורים ברחבי הבית:

הוא אוהב משטר וסדר אך הסדר מסובך,

לך ומצא דברים בחדר, בפרוזדור ובמטבח.

שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר,

במקלחת השמנת, המגבת בחצר.

הנה כך הוא המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר.

סופו, המפוזר עולה לרכבת אך על קרון שאיננו מחובר. וכך מסתיים הספר:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר

כנראה הוא עוד נוסע, ונשאר בזו העיר.

בוקר ערב צהריים - רחוקה ירושלים.

המה כך הא המפוזר, המפוזר מכפר אז"ר.

הפיזור וחוסר השליטה, מובילים לכך שהאדם איננו מסוגל להגיע אל היעד שלו. קוריוז מעניין. הספר יצא במהדורה ראשונה ב1943. יש כמה הבדלים, וביניהם בבית האחרון. במהדורה הראשונה היה הנוסח: 'בוקר ערב צהריים, הוא נוסע למצרים'. המהדורה הבאה יצאה ב1967, לאחר מלחמת ששת הימים, ובה הוחלפה 'מצרים', ב'ירושלים'. [11] האדם האסוף, הוא זה היכול גם לצאת למסעות אל עבר יעדים רחוקים, בין אם זאת מוסקבה - בספר הרוסי המקורי שעל פיו כתבה לאה גולדברג את ספרה,[12] בין אם זאת מצרים, ובין אם זה יעד הדורות - ירושלים.



[1] בראשית ל"ט מ"ג.

[2] ירמיהו ל' י'.

[3] תענית ה' ע"ב.

[4] עמ' 83.

[5] בראשית כ"ה ח'.

[6] שם ל"ה כ"ט.

[7] ראו שמואל א' כ"ח, ודברים י"ח י"א.

[8] שבת ק"ה ע"ב.

[9] כתובות נ' ע"א.

[10] הלכות ערכין וחרמין פרק ח' הלכה י"ג.

[11] גדעון טיקוצקי, באתר ספריית הפועלים.

[12] ראה שם.

בואו לבחור את אנשי השנה שלכם
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מירוץ אופניים. ארכיון צילום: פלאש 90

פקקים בתל אביב: מפת החסימות המלאה למירוץ האופניים ביום שישי

קרא עוד