בין העקוב למישור

בפרשת השבוע בוחר יעקב לשכל את ידיו ולהעניק את לגדולה דווקא לנכדו הצעיר. אך לא יעקב הוא עקום, אלא המציאות והטבע שנתנו את הבכורה למי שלא ראוי לה. פרשתנו מלמד כי מי שמתיישר על פי המציאות הוא למעשה מי שמתעקם על פיה

ד"ר משה מאיר
טו בטבת התשעג
,
28 בדצמבר, 2012 10:41
יחצ

יחצצילום: יחצ

על הפסוק 'וישב יעקב...' אומר המדרש:

אמר רבי אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלווה, ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אומר: 'לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על ידי שביקש לישב בשלווה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף... (בראשית רבה)

כל חייו של יעקב כפי שהם מתוארים בתורה רצופים בתשוקה לשלווה ובהפרתה. יש וההפרה באה מבחוץ, על ידי עשיו, על ידי רבקה, על ידי לבן, על ידי המלאך הנאבק עמו, על ידי חמור ושכם, על ידי ילדיו. אבל יש פעמים רבות בהן יעקב עצמו אחראי להפרת השקט. כבר בבטן אמו שולח יעקב יד אל עקב אחיו ומוביל לקנאה ולתחרות. הוא היוצר את התרגיל העקוב להטות את ילודת הצאן לכאלה שהוא יהיה זכאי לקחתן עמו. אמנם אמו עודדה אותו להתחפש לעשיו, אבל הוא היוזם את השקר לאביו - 'אנכי עשיו בכורך'. יש משהו עקוב ומפותל באישיותו של יעקב הגורם לו להסתבך ולהפר את שלוות חייו.

לאחר המאבק עם המלאך מקבל יעקב שם חדש - 'ישראל'. יש בין הקוראים ובין הדרשנים שרצו לראות בשינוי השם קו פרשת המים: מן העבר האחד יעקב הראשון, הפגום, העוקב והעקום, ומן העבר השני יעקב השלם שעבר את מסע ההתבגרות והפך לישר (ישראל). הייתי רוצה להציע מבט אחר על אישיותו של יעקב. על פי תמונה זו, מהותו של יעקב מתגלה דווקא בפנים העוקבות והעקומות שלו. כאן מתגלה היצירתיות, החיות, החתירה אל המטרה הנחושה. לעומת זאת, העולם הישר אליו הוא מגיע הוא עולם של מנוחה והרפיה מחיי המאמץ שעברו עליו, אבל הוא עולם של זקנה ומנוחה כמו יציאה לדימוס שהיא הפרישה מהקריירה רבת העלילות. בואו ונתבונן על פי אפשרות זו בפרשתנו. יוסף מביא את שני בניו, אפרים ומנשה, אל יעקב כדי שיברך אותם:

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מ"ח)

יעקב כבר זקן, הוא יכול להפסיק להיאבק עם המציאות. הוא יכול לסמוך על בנו, להשלים עם הסדר שהטבע - הבכורה - ורצון האב - יוסף - פועלים על פיו. אבל ישראל כמו יעקב, יעקב כמו יעקב, נדחף עוד פעם אחת בשארית כוחותיו לעקם את המציאות. הוא משכל את ידיו, כמו שידע לאחוז בעקב אחיו כמו שידע להתחפש, כמו שידע לפצל את המקלות ולשנות את הסדר הישר. יש ממש מאבק פיזי בין הבן לאביו. יוסף מפעיל כוח על יד ימינו של אביו כדי להסיר אותה ולהעבירה אל ראש מנשה. יעקב מסרב. הביטוי בו בוחרת התורה לתאר את הסירוב הוא 'וימאן'. אולי היא מזכירה לנו הקוראים ולבן, ליוסף, את המילה הזאת במופע אחר שלה:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?! (בראשית ל"ט)

קחו נא את כל עוצמת המיאון, ההתגברות על הארוס, על התשוקה למצוא אהבה של העבד הבודד, על האפשרות להיחלץ מהעבדות, והטילו אותה על המיאון של יעקב. כמה קל יותר היה ליעקב לרצות את בנו, להפסיק למאן, להפסיק לשנות ולעצב את המציאות, להתאים לה. הוא זקן. מותר לו. אבל לא. הקשיבו נא שוב לפסוק המתאר את התנועה שעושה יעקב בכדי לשנות את המציאות:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר
אֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה
שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו
כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

עכשיו בוא ונקשיב לתרגום אונקלוס, מילה מול מילה:

ואושיט ישראל ית ימיניה ושוי על רישא דאפרים והוא זעירא
וית שמאליה על רישא דמנשה
אחכימינון לידיה
ארי מנשה בוכרא.

את המילה 'שיכל' מתרגם אונקלוס 'אחכימינון'. האוזן שלי שומעת כאן צליל של 'התחכמות', משהו מהעקבה המאפיינת את יעקב, מהשקר, מההתחפשות שהתחפש לעשיו. רש"י שמע כאן צליל אחר:

שכל את ידיו. כתרגומו, 'אחכימנון'. בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת. כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו.

רש"י שומע ב'שיכל' - 'שכל'. השינוי של דרך הטבע, של המצופה, הוא מתוך מודעות וידיעה. לא יעקב עקום, אלא המציאות והטבע שנתנו את הבכורה למי שלא ראוי לה. מי שמתיישר על פי המציאות הוא למעשה מי שמתעקם על פיה. כדי להיות ישר ופשוט ומתאים, לפעמים צריך ללכת עקום. ליעקב יש היכולת לראות ישר, ולעקם ולהגמיש את עצמו כדי להגיע מנקודה לנקודה. חכמי הגיאומטריה הורו כי בין שתי נקודות עובר ישר אחד. יעקב כונן גיאומטריה לא אוקלידית, בה צריך לאבחן את הנקודה השניה, למתוח אליה קו בין הוא ישר ובין אם הוא עקוב ועקום.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון צילום: shutterstock

מה יהא על הסבים, הסבתות והקשישים בליל הסדר?

קרא עוד