רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד

למה יעקב היה צריך למהר לרדת למצרים?

הרב כרמיאל כהן 29/12/06 00:00 ח בטבת התשסז

(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד:

(פרק מה)

מה פשר המהירות הנדרשת מהאחים ("מַהֲרוּ") ומיעקב ("אַל תַּעֲמֹד")? האם אין בכך חוסר כבוד כלפי יעקב שלא רק שהוא צריך לרדת אל יוסף אלא הוא צריך לעשות זאת בריצה?

כדי להשיב לשאלות אלו נזכיר שני מדרשי חז"ל. האחד, מובא ביחס לדברי יעקב בפרשת מקץ (מב, ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת"; וכך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה צא, ב):

רדו ושברו לנו משם, א"ר אבא בר כהנא בישרם שהן עתידין לעשות שם ר"י שנה מנין רד"ו.

מסורת היתה ביד יעקב שגלות מצרים אמורה להתחיל ואורכה יהיה מאתיים ועשר שנה. לדעת האלשיך הקדוש מסורת זו מסרה יעקב גם ליוסף "כאשר מסר לו ענין פקידה כפולה וגם כל חכמתו כנודע מרבותינו ז"ל".

והמדרש השני מובא בפרשת וישב (בראשית רבה פרשה פו, ב) על הפסוק "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (לט, א):

ר ברכיה בשם ר יהודה בר סימון אמר (משל) לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת מה עשו לה משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה, כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון... אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו.

לאור שני מדרשים אלו מבאר האלשיך הקדוש את דברי יוסף; ואלו דבריו:

אמר כה אמר בנך יוסף כלומר בדברים אלה הנודעים ביני לבינך ממנין רד"ו תכיר כי אני בנך יוסף. והמה שמני אלהים וכו לומר הנה ידוע כי בא עת הגלות של מנין רד"ו, וידוע כי בכל צרתך לו צר כביכול, ובכל גלות ישראל שכינה בגלות, והנה שמני אלהים - שהוא השכינה - לאדון לכל מצרים, ואיך יתכן כי תחת היותי בנך ואני ואתה העתידים לגלות, וכל זרעך והשכינה עמנו, ואדרבה נהפוך הוא כי שמני אלהים לאדון לכל מצרים, ואין זה רק כי חס רחמנא עלך ותחת היותך עתיד לירד אל פרעה בשלשלאות של ברזל, עתה על ידי היותי אדון לכל מצרים תהיה רדתך אלי בבחירה וכבוד, וזהו אומרו רדה אלי ולא אל פרעה בשבי מצרימה, וזהו אומרו רדה אלי כי אחר שעת הגלות הגיע גם לשכינה כביכול, איך שמני אלהים - הוא השכינה - לאדון אם לא לכבודך שתהיה ירידתך אלי כמדובר. ולכן אל תעמוד כי אם מהרה חושה, כי לית דין צריך בשש. כי אחר שהיא עת הגלות, אין מעלתי זאת בטוחת ההתמדה כי מעלת שעה היא לכבודך.

עת הגלות הגיעה. הגלות היא ליעקב ולזרעו וגם לשכינה כי "בכל גלות ישראל שכינה בגלות". לאור זאת מפתיע שדווקא כעת יוסף מתמנה על ידי השכינה ("אֱלֹהִים") לאדון לכל מצרים, ועלייה לגדולה אינה מבשרת גלות לכאורה. אלא, מבין יוסף, שכל עלייתו לגדולה היא רק לכבודו של אביו יעקב, כדי שלא יאלץ לרדת מצרימה אל פרעה "בשלשלאות של ברזל". כעת, כשיוסף הוא אדון לכל מצרים, הירידה היא אל יוסף, והירידה היא "בבחירה וכבוד".

זאת כוונת יוסף בדבריו לאביו "רְדָה אֵלַי"; ירידה צריכה להיות בכל מקרה, אבל חס עליך הקב"ה שירידתך לא תהיה "אל פרעה בשבי מצרימה", אלא ירידתך תהיה אלי. ולכן גם חובה להזדרז - "אַל תַּעֲמֹד" "כי אם מהרה חושה". העלייה לגדולה היא רק זמנית לכבודך, והיא בת חלוף - "אחר שהיא עת הגלות, אין מעלתי זאת בטוחת ההתמדה כי מעלת שעה היא לכבודך". זו סיבת הזריזות כדי לא להחמיץ את השעה.

אכן, הגעתו של יעקב למצרים היתה הגעה של כבוד; כך כותב האלשיך הקדוש על הפסוק "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה" (מז, ז): "ויבא יוסף את אביו ולא הובא על ידי אויבים רק על ידי יוסף, והיתה סבה שויעמידהו בהעמדה לפני פרעה, ולא בהכנעה בשלשלאות".

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר