פרשת ויגש: על הפגישה

פגישה היא לא דבר פשוט. ההתרחשות בפגישה שבין יהודה ליוסף, היא קצה הקרחון של הפגישה בין אדם לאדם

ד"ר משה מאיר 21/12/17 12:28 ג בטבת התשעח

ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם
ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה
וַיֹּאמֶר:
בִּי אֲדֹנִי
יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי
וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ
כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

כך נפתחת פרשתנו, הדרמטית בפרשיות התורה. אפשר להרגיש את המתח העצום, כבר למקרא הפסוק הזה. אפשר להרגיש את הזרם העליון - המתרפס, 'אדוני', 'אדוני', 'עבדך', 'כמוך כפרעה', ואת הזרם התת קרקעי הזועם. רש"י - בעקבות החכמים, חושף ומעצים את שני הרבדים:

'דבר באזני אדני' - יכנסו דברי באוזניך.
'ואל יחר אפך' - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.
'כי כמוך כפרעה' - חשוב אתה בעיני כמלך. זה פשוטו.
ומדרשו, סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה.
דבר אחר: מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו?!
דבר אחר:
'כי כמוך כפרעה' - אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך!

האוזן שלי שומעת את המתח הנאצר בהתרחשות, כבר במילה 'ויגש'. ההליכה שבטרם המילים, רוויית מתח. לא מתח - אלא מתחים: פחדים, כעסים... התמונה מזכירה לי תמונה אחרת מחייו של יעקב, רוויית מתחים אף היא, בה חוזרת המילה 'ויגש' בהטיות שונות מספר פעמים. יעקב המחופש לעשיו ניגש אל אביו, מנסה לקבל את הברכה המיועדת לאחיו:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב:
'גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא.'
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר:
'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.'
וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ.
וַיֹּאמֶר:
'אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?'
וַיֹּאמֶר:
'אָנִי.'
וַיֹּאמֶר: הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי.'
וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל
וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו:
'גְּשָׁה נָּא, וּשְׁקָה לִּי, בְּנִי.'
וַיִּגַּשׁ
וַיִּשַּׁק לוֹ
וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו
וַיְבָרֲכֵהוּ.
וַיֹּאמֶר:
'רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ
וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.'

פגישה היא לא דבר פשוט. ההתרחשות בפגישה שבין יהודה ליוסף, היא קצה הקרחון של הפגישה בין אדם לאדם. מרטין בובר, חקר לעומק את הפגישה, והבחין בין שני סוגי פגישה: 'אני - לז' ו'אני - אתה'. יש פגישה שאיננה פגישה, אלא פטפוט. יש פגישה - ופגישת יהודה ויוסף היא כזאת - שהיא פגישה. הנה אחד הקטעים של בובר, אחד מיני רבים. הוא מדבר על 'שיחה', והיא פן אחד של ה'פגישה':

רובו של דבר, זה המכונה עכשיו בפי הבריות בשם 'שיחה', מן הראוי לכנותו על צד הדיוק בשם 'פיטומי מילים'... [ב'פיטומי מילים'] המחיצות שבין המשוחחים הן בבל יפרוץ ממש, לפיו הוא גורלו של האדם, שכל אחד אין לו אלא עצמו ועיסוקיו של עצמו בלבד; הוא הדבר שקיימותו של הזולת היא עניינו שלו ולא עינייני, אין מגע ללא חציצה עם הזולת ואי אפשר שיהיה [אומר איש פיטומי המילים].

מי שמכיר נכונה, כמה הפליג דורנו לתעות מדרך החירות האמיתית, מן הנדיבות פתוחת הלב של אני ואתה, על כורחו יכוון עצמו בכוח המטלה של הכרה גדולה כמותה של זו ויחזור ויחזיק - ולו יחידי הוא עלי אדמות - בישירות, ולא ירפה ממנה עד שהמלעיגים יתבהלו וישמעו בצליל קולו את כיסופיהם של עצמם, שנדחקו ונכבשו עד כאן. ['בסוד שיח' עמ' 222].

משהו קורה כאן בשיחה הקשה בין יוסף ליהודה, בעזות שלה, בזרמי העומק שלה, משהו הלוקח אותה אל ה'אני אתה', אל ה'ישירות', אל הפגישה. הנה ראו נא והתבוננו בסיפור הבא, המפגיש פגישה תנ"כית - בין אליהו לאלישע, עם פגישה 'עכשווית' בין חסיד לרבו:

פעם אחת שאל ר' ישַעי'לֶה מפּשֶדבוּרז' את ר' יצחק מווּרקי:
"
בשל מה כל הרעש וההתרגשות מרבכם, רבי שמחה בּוּנים מפּשיסחָה? עד כדי כך גדול הוא?"

השיב ר' יצחק: "כוחו של רבי שמחה בונים הוא ככוחו של אליהו הנביא. כמו שמסופר בתנ"ך – כאשר מצא אליהו את אלישע, היה אלישע חורש בשוורים. באותו הזמן היה אלישע 'פּוֹיֶער', איכר פשוט, ההולך מאחורי השוורים וקורא אליהם 'נוּ – קדימה!'
ואולם, מיד כשהשליך אליהו אליו את אדרתו, התחיל לבו של אלישע להתלהב ולבעור. מיד שחט את השוורים, שרף את המחרשה, בישל בה את הבשר וחילק לעם – כמו שכתוב.
וכששאל אותו אליהו: 'מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?' (מלכים א יט, יט-כא) ענה לו אלישע: 'הוֹ! עשית לי הרבה מאוד'. אז עזב את אביו ואת אמו ורץ אחרי אליהו, ומאותו היום לא ניתן היה עוד לנתק את התלמיד מרבו. כך עלה אלישע וגדל, עד שקיבל מרבו 'פִּי שְׁנַיִם' (מלכים ב ב, ט), כפי שכתוב.
באותו האופן", אמר ר' יצחק, "כאשר לוקח ר' שמחה בונים את יד תלמידו בידו – גם אם אדם פשוט הוא התלמיד – מיד הוא מתלהב עד כלות הנפש. נפשו מתעופפת ועולה כי הרבי הניף את נשמתו אל על. הוא מתמלא ביִידִישקַייט – יהדות חמה ובוערת! רוצה הוא לנשק את השם יתברך! הוא רץ אל התורה, ללמוד אותה ולהיבלע בין אותיותיה באהבה עצומה. אות אחר אות הוא מנשק, ובדמעות הוא מוסר את נפשו כקורבן שעל המזבח – כעת הוא מוכן לכך. בתשוקה נפלאה, בכל כוחו". [העיבוד - מאתר זושא]

מדובר כאן בשתי פגישות שהצליחו. לא מובן למה - 'מה עשיתי לך?' - אבל הנס קרה, חיבור של אדם לאדם, של נפש אל נפש. אבל שלא תהיינה אי הבנות - כשם שיכול להתרחש נס הפגישה, כך הוא יכול שלא להתרחש. זה אפילו סביר יותר שהוא לא יתרחש. בני אדם שונים זה מזה, ובדרכו של עולם לא יכולים להיפגש זה עם זה. הם יכולים 'לפטם מילים' זה עם זה, אבל לא לשוחח. הנה קטע מתוך ספר המופת של יעקב שבתאי, 'זכרון דברים', המפליא לתאר פגישה שלא מצליחה. אבא של גולדמן מת. המשפחה יושבת שבעה. הדוד בא לנחם:

 ...מאנפרד, שחזר מחיפה כשעברו ימי ה'שבעה' ובאותו ערב בא אל סטיפנה, ולמחרת בא שוב, והפעם כדי להיפרד ממנה, שכן, יומיים לאחר מכן עמד לחזור להולנד על מנת לשוב לארץ כעבור שלושה או ארבעה חודשים. סטיפנה קיבלה את פניו בשמלת משי כחולה כהה ובכובע לבד יפה, שלא הלם כל כך את השמלה שלבשה, אבל היה בה, בסטיפנה, איזה נוי אצילי, קצת מלאכותי ואף על פי כן לא לחלוטין ומרשים, וכמאנפרד נכנס לחדר האורחים והם נפגשו היו שניהם נרגשים מעט כתמיד, אלא שההתרגשות שלהם דעכה במהירות ופינתה את מקומה לטינה ולקוצר רוח מנומסים. הם שוחחו ביניהם שיחה לא ארוכה אבל מפותלת ומאולצת, מלאה הפסקות מעיקות, ביטויים סתמיים, ומלים שנבחרו בזהירות רבה מדי, ומאנפרד, ששיחק באי מנוח בטבעת הנישואין שעל אצבעו, או ניגב מפעם לפעם את משקפיו בממחטה, קם לבסוף ונפרד ממנה והלך, וסטיפנה, שהפעם לא קמה ללוות אותו אל הפתח אף כי חיכה לכך רגע, הסתכלה אחריו עד שיצא מהחדר ואמרה 'צריך לדעת להיפרד', ואחר כך הסירה את הכובע ואמרה 'הכל עובר', והניחה אותו על השולחן והדליקה את הטלביזיה והסתכלה בה דקות אחדות בפיזור דעת, ואחר כך כיבתה אותה וישבה באפס מעשה והסתכלה בקיר הריק שלמולה ובווילונות הלבנים, השקופים, וכעבור יומיים סיפרה את הדבר ליהודית מייזלר ואמרה 'הוא נסע. זהו. אבל יותר טוב ככה', ויהודית מייזלר, אישה עם פנים רוסיות שעדיין עבדה כאחות בקופת חולים, אמרה 'תתגעגעי אליו', וסטיפנה אמרה 'לעולם כבר לא', ויהודית מייזלר אמרה 'היית צריכה ללוות אותו לדלת', וסטיפנה אמרה 'לא. הוא היה צריך לשבת עוד כמה דקות. הוא מיהר מידי ללכת/. ויהודית מייזלר אמרה 'לא כדאי להתעסק כל כך הרבה בכבוד', וסטיפנה אמרה 'זה לא כבוד', ויהודית מייזלר אמרה 'כן, זה כבוד, וזה לא כל כך חשוב'... [עמ' 129-130].

 

אני מתבונן שוב בתום המסע הזה בפגישה של יהודה ויוסף. לאיזו פגישה היא דומה יותר? לפגישת אליהו ואלישע ר' שמחה בונם והחסיד, או לפגישה של סטיפנה ומאנפרד?

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר