על ההתאפקות

בעקבות התאפקותו של יוסף, יוצא ד"ר משה מאיר למסע בעקבות ההתאפקות בתנ"ך, ומגלה שבניגוד למה שחשב ניטשה - התאפקות איננה היחלשות

ד"ר משה מאיר 05/12/13 12:04 ב בטבת התשעד

יחצ, צילום: יחצ
יחצ, צילום: יחצ

בואם של אחי יוסף למצרים, גורם לו התרגשות עזה:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.

בשלב הזה, מצליח יוסף לשלוט בעצמו. הוא בוכה רק בחדר, ובחוץ הוא מתאפק. בתמונה הבאה המצב שונה:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

שתי התמונות הללו, מובילות אותי להתבונן בהתאפקות. מהי התאפקות? הרד"ק מסביר שיוסף התחזק, רש"י מסביר שהוא התאמץ. רש"י גם שולח אותנו למילים תנ"כיות מעניינות, השייכות לטענתו לשדה המילים של ההתאפקות:

שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה. (איוב י"ב כ"א)

מהניגוד ל'ריפה' אפשר ללמוד כי 'אפיקים' מורה על משהו חזק. אולי המדובר בחגורה אותה אפשר להזיח ולהרפות. על חיית הענק בהמות, אומר איוב:

עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל. (מ' י"ח)

עצמות הבהמות הן כצינורות נחושת. אם נצרף את שני התיאורים, הרי האפיק הוא צר וארוך וחזק. אולי מכאן גם האפיק הצר והארוך שכוחו בא מזרימה האיתנה של המים בתוכו. אם כן, ההתאפקות היא התחזקות והתגברות, הדומה לחיזוק החגורה המחזיקה את הגוף.

מלבד תמונת ההתאפקות של יוסף, יש לנו עוד תמונות התאפקות:

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה. וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. (אסתר ה' ט'-י')

רגשותיו של המן גואים, הוא מלא חמה. בכל זאת הוא מתחזק ומתגבר על עצמו ולא מביע אותם ברחובה של עיר. רק בבואו לביתו הוא מרשה לרגשותיו לצאת החוצה. מופע מעניין ומיוחד של ההתאפקות מתגלה אצל שאול. שמואל הורה לו לא להקריב קרבן עד לבואו, והוא לא שמע בקולו והקריב. בכדי להסביר את עצמו הוא אומר:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ.
וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. (שמואל א' י"ג י"א-י"ב)

בדרך כלל ההתאפקות היא הימנעות, כאן היא פעולה. שאול מתגבר על עצמו, על רצונו לציית, ולכן מתאים להשתמש ב'התאפקות'.

ההתבוננות במופעי ההתגברות העצמית השונים, מובילה אותנו להגותו של ניטשה. הוא העמיד את ההתגברות העצמית כאחד מהביטויים של הטיפוס החדש: העל-אדם:

...וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באוזני: 'ראה' כמה אמרה, 'אנכי הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד.'
...אמנם לא זה לאמת קלע, אשר ירה בה את המילה 'רצון לקיום': רצון אשר כזה - איננו קיים!
כי: מה שאינו קיים אינו יכול לרצות; אך מה שכבר בקיום, כיצד עוד יהא רוצה לבוא לידי קיום!
רק באשר חיים שם, מצוי גם רצון: אך לא רצון לחיים, כי אם - והוא הדבר שאני מלמדך - רצון לעצמה.
...אכן, אני אומר לכם: טוב ורוע אינם בני חלוף - אינם בנמצא! שוב ושוב עליהם לגבור על עצמם מתוך עצמם.
אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם ומונחי הטוב והרוע שלכם, אתם מפעילים כוח; וזה סוד אהבכם הכמוסה וזה הנצנוץ, הרטט והשפעה שבנפשכם.
...ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע: אכן כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים.
וכך הרוע העילאי שייך לטוב הלב העילאי, שהוא הוא טוב הלב היוצר.
(ניטשה, 'כה אמר זרתוסרא', 'ההתגברות העצמית')

ניטשה חושב שיצר החיים של האדם איננו יצר שמושאו החיים. אם אתה שואף לחיות, משמע שאינך חי, ומי שאיננו חי איננו שואף. יצר החיים הוא התשוקה של החי אל מעבר לחיים, להתגבר על עצמו ולהגיע רחוק יותר. ההתגברות הזאת היא גם התגברות על הערכים, ועל כן היא מעבר לטוב ולרוע. אם נתבונן כך על דמותו של יוסף בפרט ועל ההתאפקות בכלל, נגלה דברים מעניינים. ההתאפקות היא התגברות על העצמי, על אשר היה רוצה לעשות לולא התאפק. על כן מהצד האחד היא מתאימה לתבנית ההתגברות העצמית אותה משרטט ניטשה. מהצד השני, היא בולמת את העצמי, מקטינה אותו ביחס לאפשרות שלא היתה התאפקות, ועל כן היא שונה מההתגברות העצמית של ניטשה. יוסף מתחיל בהתאפקות, אך מסיים כמי שלא יכול להתאפק. הרוע המנוכר שעטה על עצמו קורס, רחמיו נכמרים על אחיו. זהותו כבן למשפחת יעקב, כאח, גוברת. הוא לא מנפץ את הערך הזה אלא מאפשר לו להיות. הוא לא חורג מגבולותיו כפי שעושה זאת העל-אדם של ניטשה, אלא חוזר אליהם. אילו היה ממשיך להתאפק, היה משתחרר מהאנושי שבו ואולי גם מזהותו הקודמת. הוא היה משתלב סופית בזהותו החדשה רבת העוצמה כמשנה למלך מצרים. אבל יוסף מפסיק להתאפק, להתגבר על עצמו. הוא מרשה לחולשתו האנושית לגבור על עצמו במקום שהוא יגבר עליה. הוא חוזר לגבולות האנושיות הפשוטה הרקומה במשפחה, עם אחים ועם אב זקן. הרצון לעוצמה של יוסף ספג מהלומה, ובעיניו של ניטשה נחלשה החיות של יוסף. אבל בעיני, התעוררה בו חיות אחרת, חיות בגבולות האנושיות. זאת חיות שלמרות ההתאפקות וההתגברות העצמית המושכות אותה אל מעבר לגבולות הזהות שלה, היא מפנה בעוצמה אדירה את זרמיה חזרה למקור חיותה, אל מקורותיה המשפחתיים והלאומיים. צפנת פענח נחלש, אבל יוסף עוד חי ומתגלה כמתגבר על האני המנוכר שלו.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר