מאבק יהודה ויוסף

מאבקי כוחות קשים מאוד בין יוסף ויהודה מתרחשים בפרשה כאשר בינימין נמצא בניהם. מה כל אחד מהאחים מייצג ומהו הרווח וההפסד שלהם?

הרב שמעון אור 01/01/09 00:00 ה בטבת התשסט

victoriapeckham-cc-by, צילום: victoriapeckham-cc-by
victoriapeckham-cc-by, צילום: victoriapeckham-cc-by

במאבק שבין יוסף והאחים חושדים בני לאה (שדרך התנהלותם היא מכוח עולמם הפנימי), שהבלטת יוסף את חזותו, וצורתו הגופנית אינה יכולה להביע שכינה. על כן הם מורידים אותו לעולם העבדות המצרי.

על מנת לעמוד על תוקף השכינה הקיימת בחומר, בצורה ובגוף, חייב יוסף לכופף את בני לאה מול מציאות הנראית מצרית לחלוטין. רק כך יכול יוסף לקבע את קיום שכינת האין סוף גם בחומר, גוף והצורה, שהינם גורמי החיים הדומיננטיים ביותר בעולם הזה.

לשם כך לא יוצר יוסף קשר עם אחיו גם כשהוא עולה לגדולה. אף לאחר שהם מגיעים למצרים אין הוא מגלה את זהותו. הניסיון לאלץ את השבטים להשאיר את בנימין עם יוסף במצרים, הוא מהלך השיא שבניסיון להשליט את עוצמת החיים האלוהיים המופיעה בחומר הגוף והצורה הפיזיים, על פני עוצמת השכינה המופיעה מכוח הרוח הפנימית.

מצרי מבית אבא

לוּ היו השבטים נכנעים לחלוטין ליוסף המלובש כ"מצרי", מאפיין השכינה שבגוף בחומר ובצורה, היה מקובע עולמית כמרכז החיים. באופן זה, החיים הפיזיים לכל הסתעפויותיהם לא היו לעולם מופיעים רק ככלי להובלת ה"רוח" אלא כעצם המטרה.

אכן, האחים בהתמודדותם מול "מצריותו" של יוסף, מזהים שיש במצריות הזו תכונת חיים ישראלית.


את ההתמודדות שבין יהודה ויוסף מביא הכתוב בלשון הנשמעת כלשון בקשה

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מ"ד, י"ח).

מלשון זו נראה שמַרוּת יוסף על יהודה.

אולם מדברי יהודה "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", לומדים חז"ל - "מכאן שדִבֵּר אליו קשות". על בסיס תפיסה הכפולה שבדברי יהודה גם המשך דבריו "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה", נתפסים בשני כיוונים הפוכים. מצד הפשט - "חשוב אתה בעיני כמלך". ומן הצד הנסתר שבדבריו, כאיום - "כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך".

המדרש באותו העניין מביא את תגובת יוסף לאיומו של יהודה. שם כבר מזהה יהודה שהמצרי הזה אינו סתם מצרי:

"כי כמוך כפרעה...ואם שולף אני חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים...כיון שאמ ממך אני מתחיל רמז למנשה ורפש חד רפיש וזעת כל פלטין (רמז למנשה ורקע רקיעה אחת והזדעזע כל הפלטין), אמ ווי דין רפיש מן דבית אבא (אמר יהודה,ווי, זוהי רקיעה מבית אבא), כיון דחמא מילייא כן, שרי משתעי מילין רכיכין (כיוון שראה יהודה כך, החל לדבר בלשון רכה) אדני שאל, ונאמר אל אדני" (בראשית רבה פרשה צג ד"ה כי כמוך כפרעה).

רקיעתו של מנשה, נשמעת ליהודה ככוח השייך לבית יעקב, והוא מֵמַתֵן את דבריו מול יוסף.

אף האחים מזהים שהמאבק הינו מאבק על מלכות ושליטה עולמיים והם צופים מן הצד בשני הצדדים:

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהילים מ"ח). זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו. זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו. ויתמהו האנשים איש אל רעהו. נבהלו נחפזו. ולא יכלו אחיו וגו. רעדה אחזתם. אלו השבטים, אמרו, מלכים מדינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו" (בראשית רבה צ"ג ב).

מהלך זה של יוסף המציג לשבטים מציאות "מצרית" עוצמתית כלפיה הם חייבים לכוף עצמם, אמורה אם כן הייתה להימשך עד לדחיקת יהודה והאחים להשאיר את בנימין במצרים. אז נשלם היה מעגל שלטון "מיצריותו" של יוסף על השבטים, ובכך היה מתקיים לחלוטין חלומו של יוסף על שלטונו באחיו.

אולם המשך הכתובים מביאים לנו סוף שונה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מ"ה, א).

לכאורה, מה שייך כאן לשון "להתאפק", וכי מפני מה צריך יוסף להתאפק כשהוא רוצה להתוודע לאחיו?

שימוש הכתוב בלשון זו מחייב להבין שרצונו האמיתי של יוסף היה לא להתוודע לאחיו. כנגד תוכניתו המקורית להשאיר אצלו את בנימין בעל כורחם של יהודה והאחים, לא יכול יוסף להתאפק ולהמשיך את מהלכו והוא מתוודע לאחיו.

המדרש פותח לנו צוהר בעניין ומלמד אותנו שסכנה ממשית היא המביאה את יוסף להחלטה זו.

"...אמר יהודה לאחיו, אני אחריב מהן שלשה וטלו כל אחד ואחד אחד אחד ולא נשאר בהם איש...באותה שעה - ולא יכול יוסף להתאפק. כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בליבו, מוטב שהתודע להם ואל יחריבו את מצרים..." (בראשית רבה צ"ג סעיף ח).

אנו רואים אם כן שבמהלך הסופי הניצחון הוא נצחונו של יהודה בכך שאינו נאלץ להשאיר את בנימין בידיו של יוסף ה"מצרי".

ולכאורה נראה היה שאין בכך רע. שהרי לאחר שיוסף מתוודע לאחיו, הם חוזרים בהם מן הרעה שהרעו לו והוא מבטיח להם שלא יגמול להם רעה תחת טובה .

אולם דווקא סיום הפרשה המפתיע והמזעזע, מלמד שלא כך הדבר:

בכי שיש בו חורבן

"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מ"ה, יד).

נראה היה לומר שבכי זה מצד שניהם בכי של שמחה הוא. אולם רש"י במקום מצנן את השמחה ומבאר שיוסף בוכה על צוארי בנימין "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב" ובנימין בוכה "על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".

מה מקומם של חורבנים אלו למהלך התוודעות יוסף לאחיו? לכאורה אין זה מקומם? הרי שמחה של איחוד היא המופיעה כאן?

אלא נראה שרש"י מציין לנו בביאורו זה את המחיר שבאי התאפקותו של יוסף.

אי יכולתו של יוסף להמשיך את מהלך כיפוף השבטים תחת מרותו משאיר את שאלת מיקום הגוף, החומר והצורה בסולם הופעת השכינה בלא הכרעה סופית.

יכולת הגוף החומר והצורה להוות מהות אלוהית אמנם מתקבלת, אולם לא כגורם הדומיננטי ביחס למאפייני השכינה הנוספים שבעם ישראל ולא כגורם החזק שבהם. מכיוון שהעולם הזה בנוי במרכזו על תשתית החומר, הגוף והצורה הפיזיים, הרי ביחס לחוזקם בעולם הזה, צד החיים האלוהי התואם אותם אינו מצליח להעמיד מולם עוצמת חיים שווה. מתוך כך גוברת מצד אחד הנטייה הטבעית כלפי שלמות החיים הפיזיים האנושיים (החיים ה"חילוניים") בהיותם מציגים חיים שלמים. מצד שני, לאלו החפצים לגעת במחוזות החיים האלוהיים, קל יותר לנטות כלפי החיים האלוהיים שברוח, מתוך יכולת הממד הזה להביע בשלמות גדולה יותר את הוויית החיים האלוהית בלא להתנגש חזיתית עם שאלת מוגבלות החומר, הגוף והצורה הפיזיים. מצב מורכב זה הוא המביא לחורבן משכן שילה ושני המקדשים שהם התשקיף לקושי שכינת האין סוף לדור במציאות שהיא פיזית, בעלת חומר וצורה.

סיום לא מושלם זה של מהלכו של יוסף, ובתוך כך הרמז לטרגדיה המתלווה לכך בחורבן משכן שילה ושני המקדשים, מעלה את השאלה המתבקשת, האם יתכן שזו כל מטרתו של יהודה, למנוע את סגירת מעגל השכינה שבין יוסף ובנימין? האם לשם חורבן הבית הוא פעל?

האם המאבק הזה, הוא מאבק שמטרתו למביא להשלטת שכינת יהודה בישראל על חשבון הכחדת זו שביוסף?

התשובה לכך היא - לא!

יש להבין, שעולמם של בני לאה, המתנהל כפי גדרי העולם הנכסה ועל פי גדרי החיים האלוהיים הנסתרים, מאפשר להופיע את המטרות האלוהיות במקומות בהם הן אינן יכולות להופיע כסדר המציאות הפיזית הגלויה.


דחיקת שלמותו של יוסף מול יהודה, מלמדת אותנו שעוד לא ניתן להגיע להופעת שכינה בשלמותה בחיים הפיזיים החומר הגוף והצורה מצד עצמם. הסכנה שבאי יכולת ההבדלה בין חומר גוף וצורה אנושיים לבין אלו שמאפיין החיים שלהם הוא אלוהי היא גדולה מידי. אנו זקוקים לשכינת העולם הנכסה בכדי שהחיים האלוהיים יופיעו כמציאות נבדלת ועליונה מול ממד החיים האנושי. רק אז, ניתן יהי להמשיך ולהגשים גם את היכולת להופיע שכינה בעצם החומר הגוף והצורה.

טיפת יהודה שביוסף

מסיבה זו, אף רחל עצמה מצליחה למצוא קרס אחיזה לגאולת בניה, רק מתוך שייכותה אף היא לעולמם הנכסה של בני לאה.

כך אומר הקב"ה לרחל המבכה על בניה -

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" (ירמיהו ל"א, ט"ו).

באופן מפתיע מבאר רש"י שפעולתה של רחל היא - "שמסרת סימנך לאחותך". רק שיתוף הפעולה של רחל עם לאה, מאפשר למאפיין השכינה שבבניה לשוב ולהופיע. אין יכולת לשכינת האין סוף בחומר, בגוף ובצורה להופיע מחדש, לולא קרס האחיזה שיש לו בחיים הנכסים שמעבר לממד המציאות הגלויה.

נמצינו למדים, שמאבק יהודה ביוסף ומניעתו מלהשליט את ישראליותו המצרית על בנימין ועל ישראל, דווקא הם אלו המשאירים לנו פתח לחזור ולהקים מחדש את שכינת ה המייחדת את יוסף - בחומר, בגוף ובצורה, כפי שהיה בישראל בזמן שבית המקדש היה קיים. האפשרות "לגעת" במאפייני החיים שמעבר לחיים האנושיים באופן ברור, בשכינת ה המופיעה בממד הנסתר של החיים (ממד בו הרוח היא הנשאית המרכזית של חיי האין סוף), היא האמורה לתת לנו את היכולת לֽדַמוֹת מילתא למילתא גם כשאנו מגיעים להופיע שוב שכינה בחומר בגוף ובצורה, בלא שנחזור בחזרה אל הקרביים העצמיים האנושיים שלנו.



המאמר המלא התפרסם באתר תנועה לתורה מנהיגה

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר