כולל אחריות!

מה הייתם עושים אם פשע היה מתבצע בדיוק בפניכם? פרשת ויגש מלמדת אותנו שיעור יסודי בפסיכולוגיה חברתית ובלקיחת אחריות

אהרן דרמון 06/12/13 12:31 ג בטבת התשעד

shutterstock, צילום: shutterstock
shutterstock, צילום: shutterstock

אני אוהב מחקרים פסיכולוגיים. הם משקפים בפנינו תמונה מאוד ריאליסטית של הנפש שלנו, ללא כחל וסרק. לרוב, הם מראים לנו כמה אנחנו צפויים ולא כאלה מקוריים כפי שחשבנו. הם מוכיחים שלהיות חופשי ועצמאי באמת - זה לא עסק פשוט כמו שזה נראה, וכמה צריך להתאמץ כדי לזכות במתנת הבחירה החופשית.

אחד המחקרים האהובים עליי בוצע ב1969 על ידי בוב לטניי וג'ודית' רודין (Latané & Rodin). נחקר (שלא ידע שהוא נחקר כמובן, כיאה לניסוי פסיכולוגי) מגיע לדלפק של משרד כלשהו. "מזכירה" (שהיא בעצם משת"פית של הניסוי) מקבלת את פניו, מבקשת שהוא ימתין כמה רגעים, נכנסת לחדר פנימי - ואז שומעים רעש מחריד וה"מזכירה", צועקת: "אוי... הרגל! הצילו!"

מה הייתם עושים במקום הנחקר? לובשים את חליפת הסופרמן שלכם, קופצים מעל הדלפק ומגישים עזרה ראשונה כמיטב המסורת של מתנדב מד"א לשעבר? רוב הסיכויים שכן, כי כך עשו 70% מהנחקרים. טוב, זה לא מחמיא ל30% הנותרים והאדישים. אך לא זו הנקודה.

דמיינו: מה היה קורה אם לא הייתם לבד בדלפק, אלא אם היה עוד מישהו איתכם, ושניכם הייתם נוכחים באירוע הנ"ל? השכל הישר אומר: טובים השניים מן האחד! אם לבדך היית סופרמן, אתה ועוד אחד זה כבר משפחת סופר-על ויאללה טסים להגיש עזרה למזכירה המסכנה!

אבל כאן באה הפתעה: כששני נחקרים עומדים יחד, אחוז הגשת העזרה נופל ל...40%! יותר מזה - ככל שמספר העוזרים הפוטנציאלים עולה, כך העזרה בפועל יורדת. זה מוזר ונוגד את האינטואיציה אבל תופעה זו חיה ונושכת, זכתה לעוד הוכחות ממחקרים נוספים ואף קיבלה שם משל עצמה: פיזור האחריות (diffusion of responsibility). או אפקט "הצופה מהצד". דוגמאות זוועתיות של התופעה לא חסרות: מהפקרת פצוע על כביש סואן כשמאות מכוניות עוברות על פניו של המסכן, דרך אדישות של הנוכחים באירועים אלימים למיניהם ועד לחוסר תגובה של ההמון לנוכח מקרי רצח.

כל זה אומר שנורא קל לכל אחד מאיתנו לא לקחת אחריות. קל וחומר כשאפשר לפזר את אותה האחריות בין האנשים שלידנו. מחקר זה מוכיח זאת בצורה מאלפת וכל מי שמקטין ראש כאורח חיים יכול מעתה להתחזק בדרכו: הוא יוכל לטעון להגנתו שהוא לא מיוחד בגישה זו ושזה מעוגן במחקר.

אבל הנה בשורת הפרשה: בני יעקב שירדו מצרימה לשבור אוכל היו אחד-עשרה. ואז בנימין הקטן הסתבך בפלילים עם סגן ראש ממשלת מצרים אחרי שהוא כביכול גנב את גביע הכסף שלו. עומדים להכניס את בנימין לכלא והנה - רוב האחים שותקים ומפזרים את האחריות ביניהם, כמו במחקר. והם יכלו לחזור לאבא שלהם, להצטער בעיניים דומעות ולאשים האחד את השני מפה ועד להודעה חדשה. אבל משהו חדש מתחיל (כבר אז!): זה הזמן שבו מתגלית תכונה יהודית באמת: "ויגש יהודה". הוא פוסע קדימה כאומר: אני לוקח אחריות. לא אטבע בים האדישות, לא הפעם.

וזו בדיוק התכונה שמוציאה את יוסף מכליו וגורמת לו לגלות את פניו האמיתיות: בניגוד למה שקרה בעת המכירה שלו, כשאף אחד נחלץ לעזרתו (חוץ מראובן שעשה מעט מדי ומאוחר מדי) - כאן, מתרחש שינוי מרגש. יהודה מוכן להיכלא במקום אחיו הקטן, מתוך אחריות וערבות הדדית. אם כן, אפשר לחזור ולאגד את בני ישארל. תהליך התשובה הושלם ויוסף יכול לחזור לחיק המשפחה.

תכונה זו של יהודה כבר הופיעה בעבר, כשהוא מדגיש את רצונו לעמוד במילה שלו כלפי ה"קדשה". וגם כשהוא לקח אחריות על הריון כלתו תמר (נכון, זו אותה אחת).

בזכות תכונה זו, יהודה זוכה למלוכה - האחראיות החברתית-פוליטית האולטימטיבית. יהודה הוא גם השבט ששרד את פיזור הגולה ולא נעלם כשאר השבטים שלא לקחו את היוזמה לידיים שלהם. היהודים של היום נקראים כך על שמו של יהודה ובזכות הגישה של "ויגש", של הפגנת אחריות שאפיינה אותו. וכמובן, יהודה הוא גם אבי אבות המשיח - הגואל האחרון.

מסקנה: לקיחת אחריות הינה כרטיס הכניסה שלנו לימות המשיח.

באחריות.

הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר