"ויגש אליו יהודה ויאמר": כיצד לגשת אל האחר?

אנו חיים בתקופה שהתרבות האנושית מאפשרת ומעודדת חופש דעות וחופש ביטוי כערכים בולטים ומובילים. לצערנו, הדבר לא בא לידי ביטוי בהגברת השיח העמוק וההקשבה ההדדית

יהודה שטאובר
ג בטבת התשעה
,
25 בדצמבר, 2014 12:53
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

נאום יהודה מהווה את רגע השיא בסיפור הדרמטי של יוסף ואחיו. אנו נפרדים מפרשת 'מקץ' בתחושת מועקה ביחס לעתידו של בנימין ומההשלכות המשפחתיות שינבעו מכך. יהודה, כמנהיג האחים וכאחראי להשבת בנימין לאביו נקלע למצב הנראה ללא מוצא. 'המצב המשפטי', לאור העובדות, אינו בר שינוי. המשפחה עומדת פעם נוספת בפני טלטלה, בנה הצעיר של רחל לא ישוב לביתו עם שאר האחים וחששו של יעקב צפוי להתממש.

כך אומר יהודה למשנה למלך מצרים: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עוון עבדיך" (בראשית מד,טז). אמירה זו מבטאת ייאוש מוחלט. אולם, כשאנו מגיעים לפרשת ויגש (לאחר שבוע, אולם יש לזכור שהאירוע התנהל ברצף), אנו נתקלים בתפנית בהתנהלותו של יהודה. אנו פוגשים אדם הפועל בנחישות להשגת מטרתו. "ויגש אליו יהודה ויאמר..." (בראשית מד, יח). יהודה פוצח בנאום ארוך, בוודאי ביחס למי שהצהיר שאין לו מה לומר. לכאורה סיכוייו של יהודה לשכנע את המנהיג המצרי אפסיים. אם כך, מה נשתנה?

לפני שאנסה לענות על שאלה זו אבקש לטעון שהשיח האנושי, אף במצבים רגילים ולא משבריים, אינו פשוט כלל. בבריאת האדם מתוארת בפסוקים מעין משוואה המגדירה את מהות האדם. "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). את מהות התוצר, נפש חיה, מתרגם האונקלוס "רוח ממללא", כלומר, ייחודו של האדם בא לידי ביטוי בכח הדיבור. יש בכך הפתעה. המחשבה הטבעית הינה שייחודו של המין האנושי יתבטא ביכולת החשיבה. אלא, שיש הבדל מהותי בין חשיבה לדיבור. בניגוד לפעולת החשיבה, אותו אדם יכול לבצע באופן עצמאי ללא אינטראקציה עם סביבתו, פעולת הדיבור מחייבת אינטראקציה עם הסביבה ודורשת מהאדם לבצע "פעולת הסברה" נוספת ממחשבות מוחו להסבר והבנה של הזולת. נראה כי אונקלוס, על ידי תרגומו, מחדד את הגדרת מהות האדם כאדם חברתי, המוביל את מחשבותיו לשיח עם האחר על ידי דיבורו, וכל זאת עבור טובת החברה בה הוא חי.

את חשיבותו של הדיבור - והשלכות של "חוסר" דיבור ניתן למצוא באירועים רבים המוצגים בספר בראשית ואביא דוגמאות מספורי הראשית. בין אדם וחווה לא התנהל שום שיח. ברור שהשניים דיברו ביניהם, אך לא היה דיבור משמעותי שהתורה חשבה לציינו. הקושי בתקשורת עבר לדור הבנים. לאחר שמנחתו של קין לא נתקבלה מתארת התורה את המפגש בין האחים. "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית, ד,ח). בהשלמת תוכן דברי קין להבל המושמטים בפסוק עסקו הפרשנים השונים. לדעתי, קין לא אמר אף מילה! קין רצה לדבר עם הבל אך לא היה מסוגל. הוא התקשה מאד לשוחח עם אחיו וכפי שהעלנו אף לא יכול היה ללמוד דוגמא אישית מהוריו. מיותר לומר שהתוצאות היו הרות אסון. יש לשים לב שהתורה לא באה בביקורת על כך, ויתכן שניתן ללמוד שכבר מתחילת קיומו של המין האנושי, השיח הבינאישי מהווה אתגר לא פשוט.

לאור הדברים הללו אחזור לניתוח פרשתנו. אבקש להראות שניתן ללמוד מיהודה את המודל הראוי כיצד יש לגשת לשיח עם הזולת. כיצד ניתן על ידי שיח נכון לחולל שינוי אצל האחר? מובן מאליו שיש לבחור את העיתוי הנכון ולדייק את תוכן הדברים, אך נראה שישנה נקודת מוצא לפני השיח המשותף המהווה את המפתח להצלחת הדיבור בין בני האדם.

"ויגש אליו יהודה ויאמר..." - לפני שיהודה אומר שוב את דבריו הוא קודם ניגש אליו. השפת אמת בפרשתנו מבחין בין הגישה והאמירה. לדעתו, השינוי אצל יהודה אינו בדבריו או בטענותיו. וכך הוא כותב: "ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה...".

אבאר את דבריו:

ויגש אליו - אל עצמו - נראה שכוונת דבריו היא כי יש לגשת אל עצמנו על מנת לעבור ברור פנימי משמעותי האם אנו מזדהים עם תוכן דברינו בטרם אנו נגשים לשכנע את האחר בדברים אלה - האם אנו שלמים עם הדברים שאנו עומדים לומר לאחר? רק לאחר דיוק הדברים לעצמנו, ניתן לחולל שינוי אצל האחר.

ויגש אליו - אל יוסף - יהודה מבין שלא יעזרו רק אמירות על מנת לשכנע את יוסף. יש צורך לגשת אליו, לנסות לחדור לעולמו של האחר ולהבין גם את צרכיו. במילים אחרות, עלינו להבין מאיזו נקודת מוצא מגיע השותף לשיח.

ויגש אליו - אל הקב"ה - זהו השלב האחרון. אחרי התהליכים שהאדם עובר: ברור פנימי, הבנת עמדת האחר, בחירת העיתוי ודיוק תוכן הדברים, האדם צריך להיות מודע שהשיח האנושי מהווה אתגר לא פשוט. לא קל לחולל שינוי אצל האחר. לפני המפגש יש צורך לפנות לה' ולהתפלל לברכת שמים.

אנו חיים בתקופה שהתרבות האנושית מאפשרת ומעודדת חופש דעות וחופש ביטוי כערכים בולטים ומובילים. לצערנו, הדבר לא בא לידי ביטוי בהגברת השיח העמוק וההקשבה ההדדית. נראה שדבריה של נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, שנאמרו השבוע בכנס כלכלי "השיח נהיה שטחי, מוקצן ולעיתים אלים" מבטאים נכונה את המציאות.

המחויבות שלנו כאנשי חינוך בחברה הישראלית, העומדת בפני אתגרים בולטים, הינה להשיב את השיח הפנימי למקומו הראוי ולנהלו מתוך ברור רציני והקשבה עמוקה.

ולסיום, אצטט מתפילתה של חנה: "אל תרבו תדברו גבהה גבוהה ...כי אל דעות ה' ולא (ולו) נתכנו עלילות". (שמואל א, פרק ב, ג). עלינו גם לגשת לשיח האנושי בענווה רבה - המציאות מורכבת ביותר ואל דעות ה'.

יהודה שטאובר הוא המנהל החינוכי של רשת אור תורה סטון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חגית משה צילום: כיפה

חגית משה במחאת העובדים הסוציאלים: "המגזר הציבורי לא שמן כמו שעושים ממנו"

קרא עוד