גאולה או גלות

לא כולם באמת מאושרים מאיחוד המשפחה בפרשה, למה דווקא יעקב שהיה אמור להיות מאושר מכולם, מדכא את האווירה?

הרב גלעד שטראוס 10/12/10 00:00 ג בטבת התשעא

המפגש הרגיש מגיע. יוסף חכם דיו כדי להכין את הפיוס המשפחתי כך שעם כל המתח, הדברים בסופו של דבר יעברו בשלום. יוסף מזכיר בקושי את המכירה הנוראה שעלולה היתה להשאר קרע נצחי בתוך המשפחה, יוסף עובר מיד לדבר על שליחות של הצלה. יותר מכך, יוסף מבהיר שמבחינתו את הכל פעלה ההשגחה האלוקית. כל הרעיונות הללו מתומצתים למשפט אחד: (בראשית מה; ה) "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם". מכאן עובר יוסף להרחיב את הדיבור על התפקיד שיעדה לו ההשגחה ועל האחריות שהוא נוטל מעתה כלפי קיום המשפחה (שם;ז): "וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה".


יוסף נמצא בהרגשה של "סוף טוב": המשפחה שוב מתאחדת, האחים מוצאים זה את זה ומתפייסים זה עם זה, האב השבור מוצא שוב את בנו, מבחינתו זו ממש תחית המתים, מעל ומעבר לכל השמחות הללו מתברר עתה שבשנות הרעב הקשות שבאו לארץ כולה, המשפחה יכולה להיות שלווה ורגועה, מובטחת להם פרנסה ברווח. כל הטובה לא באה אלא בזכות הרעות שקדמו לה, בזכות הארועים הקשים שעברו על יוסף במצרים, החל ממכירתו ועד בואו לפני פרעה, זוכה עתה המשפחה כולה לגאולה (שם; ט - יא): "כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד... והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך... וכלכלתי אתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך".


האוירה הטובה הזאת לא נוגעת ביעקב. האבא שמצא את בנו האבוד, היה צריך להיות מאושר מכולם. אמנם הוא שמח לפגוש את בנו (שם; כח): "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". אבל עמידתו לפני פרעה מבטאת מפח נפש. היינו מצפים לשמוע את יעקב מבטא בפני פרעה תחושת גאולה ונחת שהוא זוכה לה בשנותיו האחרונות. והנה דבריו קשים מאוד, הוא חש עצמו סובל יותר מכל אבותיו שגם הם עברו תלאות רבות (מז; ט): "...מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם".


דבריו הקשים של יעקב העסיקו מאוד את הפרשנים, עד כדי כך שהרמב"ן אומר (שם): "לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך..." נראה שיעקב לא מתלונן אל המלך. כל הירידה למצרים כל ההצלחה החומרית שיוסף מתלהב ממנה היתה זרה מאוד ליעקב, אלא שיעקב לא רצה לקלקל את האוירה הוא ידע שלא תהיה בכך שום טובה. אבל יעקב בלבו חי חויה שונה לחלוטין. יעקב ידע שכאן מתחוללת ירידה מהארץ. יעקב חשש בכלל מהיציאה הזאת למצרים, רק דבר ד הכניעה אותו לרדת (מו; ג): "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". למרות ברכת ד והדרכתו, יעקב יודע שלאביו, יצחק נאמרו דברים הפוכים (כו; ב- ג):"וירא אליו ד ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך". יעקב מבין שכאן מתחילה גלות ארוכה וקשה, כפי שנאמר לסבו, אברהם (טו; יג): "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה".


יעקב נמצא במצב מוזר ומסובך כל המשפחה חוגגת את האיחוד המשפחתי את מציאת האח האבוד את השחרור מדאגת הבצורת, את ההצטרפות למעמד הגבוה ביותר באימפריה המצרית ואבי המשפחה בסוד כמוס כואב את הדרך המרה שהוא פוסע בה, את ההתרחקות מארץ האבות, מהארץ המובטחת, את ההשתקעות בין זרים, ויותר מכל את הדרך לגלות ושעבוד קשים שצפויים לבניו. הוא לא מרשה לעצמו לקלקל את השמחה של המשפחה, אבל בשעה שהמלך המצרי מבקש ממנו לתאר את מצבו לא יכול יעקב לשמור את כאבו והדברים הקשים מתפרצים ממנו.


הפרשה הזאת מספרת סיפור מאוד מורכב, סיפור שלעיתים קרובות עובר גם עלינו: כיצד שמחת גאולה של אחד היא צרת גלות של אחר. כיצד אנו מסתנוורים מישועה חומרית שבאה עלינו לפתע ומשפיעה עלינו שפע מענג ומתוך כך איננו רואים מחיר רוחני כבד שההצלה הזאת גובה מאתנו. כיצד בטווח קצר, דברים נראים מבטיחי אושר ועושר אבל בראיה לטווח רחוק יותר מתברר שהדברים לא יהיו קלים ויביאו אף כאב וייסורים.


לשמחתנו כל הכללים הללו פועלים גם הפוך: יסורים חומריים מעוררים בהמשך ישועה רוחנית. סבל בטווח קצר מסתיר רווחה גדולה בטווח הרחוק. או כפי שנאמר ליעקב: "ואנכי אעלך גם עלה".

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר