סגור

על הברכה ועל המחיקה

ד"ר משה מאיר משווה בין הברכות של יעקב לבניו לברכות שמברך משה את שבטי ישראל לפני מותו

ד"ר משה מאיר
כא בתשרי התשעז
,
23 באוקטובר, 2016 2:24
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

בפרשתנו, מברך משה את שבטי ישראל. מאליה מתבקשת ההשוואה, לברכות שבירך יעקב את בניו. שלושה מבניו של יעקב, 'זכו' לגערה ולא לברכה. לראובן אמר יעקב:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

[בראשית מ"ט ג' - ד']

הגערה מתייחסת למעשהו של ראובן:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. [בראשית ל"ה כ"ב]

הסיומת של הפסוק מסמנת את ההתגברות על החטא, החזקת ראובן כבן שווה בין הבנים. אבל הכעס של יעקב התפרץ בברכה, שהפכה למעשה לקללה. שני הבנים הנוספים שקוללו, הם שמעון ולוי:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

[בראשית מ"ט ה' - ז']

הקללה באה בעקבות חלקם של שמעון ושל לוי במעשה דינה, בהרג חמור ושכם ואנשיהם:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב, וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

[בראשית ל"ד כ"ה כ"ו]

עתה, בואו ונתבונן בברכותיו של משה לראובן לשמעון וללוי. כך הוא אומר לראובן:

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.

רש"י מפרש:

'יחי ראובן' - בעולם הזה.

'ואל ימות' - לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה.

'ויהי מתיו מספר' - נמנין במניין שאר אחיו, דוגמא היא זו כעניין שנאמר (בראשית ל"ה כ"ב) 'וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר', שלא יצא מן המניין.

רש"י שומע בברכת משה לראובן, את התיקון. משה מחזיר את ראובן אל חיק המשפחה, מברך אותו בחיים, מוחק - 'שלא ייזכר' - את מעשה בלהה. אבל שימו נא לבכם לביטוי הסמוי 'ויהי מתיו מספר', מה פשרו? האבן עזרא מזכיר לנו את דברי יעקב לשמעון ולוי לאחר נקמתם בשכם ובחמור - 'ואני מתי מספר'. זהו ביטוי של הקטנה, שנאמר מפי יעקב בחרדה שמא מפאת היותם מתי מספר יכו אותם אנשי שכם. אם כך, קשה לו הדיבר 'ויהי מתיו מספר' הנשמע כקללה ולא כברכה. בכדי לפתור את הקושי הזה, מורה האבן עזרא שה'אל' בביטוי 'ואל ימות', מוסב גם ל'ויהי מתיו מספר'. מעתה פשר הביטוי הוא ברכה, 'ואל יהי מתיו מספר'. הרשו לי להציע לכם פשר אחר. בליבו של משה יש כעס היסטורי על ראובן, אך הוא מעורב בתחושת האחריות של מנהיג המרגיש שהגיע הזמן לפוגג את הכעס ולהשיב את הבן האבוד. התוצאה היא משפט שברכה וקללה, העצמה והקטנה, כתיבה ומחיקה - מעורבבים בו. מצד אחד אומר משה לראובן - 'יחי ואל ימות', בכך הוא מברך ומחזיר אותו אל חיק המשפחה. מצד שני הוא הוא אומר לו שיהיה מתי מעט, ובכך משמר את ההקטנה ואת המחיקה החלקית כביטוי לכעס על מעשיו.

ומה באשר ללוי? לוי זוכה ממשה לברכה השופעת ביותר, ברכה המעבדת באופן מיוחד את הקללה שקילל אותו יעקב:

וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע. כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

ברור שלי מבורך - 'ברך ה' חילו'. ברור שהוא חלק מהעם, חלק מוביל - 'יורו משפטיך ליעקב'. אך המעניין ביותר הוא, אותה התכונה שהובילה לקללה - מובילה לברכה. הכעס והחרון על עושי העוול הכעיסו את יעקב, ובפרספקטיבה של זמן - מרשימות את משה. פעולתם של בני לוי בעקבות חטא העגל, היוותה אף היא מצע להפיכת הקללה לברכה.

ומה עם שמעון? אין שמעון. חפשו את ברכת שמעון בין ברכותיו של משה - ולא תמצאו. פליאה גדולה. המפרשים התחבטו כיצד להסביר את התופעה התמוהה. היו שכתבו, כי בניגוד ללוי שהכעס הפך לתכונה מועילה לקהילה, שמעון הפך את חוסר הגבולות למצע לחטא. הנה החוטא בחטא בנות מדיין, היה זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון. הרמב"ן כותב הסבר אחר:

והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מ"ט ז'), והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.

אני מציע הסבר אחר לתופעה, הסבר מערכתי המתייחס לשלושת הבנים - ראובן שמעון ולוי. אולי - לשם דיוק - נוסיף גם את הבן הרביעי - יהודה. להזכירכם, לאה - האישה השנואה ביחס לרחל אחותה, ילדה את ארבעת הבנים האלה ואחר עמדה מלדת. אפשר להתייחס ליעקב רחל לאה וארבעת הילדים הללו, כמשפחה הראשונית. ראובן, הבכור, חטא. אביו התייחס אליו ביחס אמביוולנטי, מצד אחד הרחיק אותו בברכתו ומצד שני - על פי עדות המספר - לא הוציא אותו מכלל שנים עשר הבנים. כעבור דורות, משה משמר את היחס המורכב. הוא מברך ומקטין גם יחד. שמעון ולוי הורחקו וקוללו על ידי אביהם, ואילו יהודה זכה לברכה המרכזית. יעקב ממליך את יהודה תחת ראובן הבכור, ובכך קובע את ההיסטוריה הישראלית בה המלך הוא מבית דוד מזרעו של יהודה. משה - בן שבט לוי, מחזיר את לוי אל חיק המשפחה, ומייעד לו את תפקיד המנהיגות. ליהודה הוא נותן ברכה מינורית, בוודאי ביחס לברכה שנתן לו יעקב. ושמעון? שמעון נמחק. שמעון נושא את התיק העתיק מימי יעקב שראה את פעולתו בעין רעה, ואין לו מי שיהפוך את העין לטובה כפי שיש ללוי. ולכן הוא פשוט נמחק.

התורה התחילה ברצח אח. קין הרג את הבל. אחר כך התעדנו הדורות, אחי יוסף משליכים אותו לבור כדי שימות באופן עקיף ולא ברצח ישיר. עוד דורות מתעדנים, לא עושים כבר דברים שכאלה. אבל הסובלימציה של רצח האח היא מחיקתו. מאבקי הכוח בתוך קבוצה היו והינם ההתנהגויות האנושיות הבסיסיות. אנחנו קוראים את פרשת הברכות, והיא מראה לחיינו ולמאבקי הכוח שאנחנו מנהלים בין קבוצות שונות במערכות בהן אנחנו נוטלים חלק. התקווה היא שהמראה המשקפת את התהליכים הכוחניים והפוגעניים, תהיה לכלי עבודה לבחור בדרך אחרת שלא נזקקת למחיקת האחר כדי שלעצמי יהיה מקום.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

משרד הבריאות לקופות החולים: חסנו מי שעברו שלושה חודשים מיום החלמתו

קרא עוד