סגור

משה איננו אלוהים

הסכנה של הערצה לבני אדם והאלהתם אינה תקפה רק ביחס לדמויות מן העבר, אלא נוגעת גם לדמויות כריזמטיות מן ההווה. הרב נגן מזהיר מהערצה עיוורת

הרב יעקב נגן
יט בתשרי התשעב
,
17 באוקטובר, 2011 16:59

צילום:

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/171011.flv[/embed]

פולחן האדם

כאשר הייתי בהודו, הבנתי שאין לקחת כמובן מאליו את הצורך לחקיקת התורה נגד אלילות. הפנמתי שאין בכוחו של העומק אשר קיים בדת כלשהי, כמו בדתות המזרח, משום ערובה שלא תדבק בהן אלילות. חוששני שאלמלא ההקפדה על איסור אלילות היו גם בתי הכנסת שלנו, כמו המקדשים בהודו היום, מלאים בפסלים שהיו מוקד הפולחן.

הסכנה הגדולה של האלילות מאז ומתמיד היא פולחן האדם, להפוך בשר ודם לאלוהים. זהו גורלם של לא מעט מורים רוחניים במזרח ובמערב. כנראה שיש לאדם נטייה להתייחס כך לדמויות הנערצות עליו. בסרט 'בריאן כוכב עליון', סטירה על חייו של ישו, מתואר כיצד גיבור הסרט מנסה בכל כוחו לעצור את ההמון מלהפכו לאל, אך לשווא. וכך, במקום לקדש את המסר אשר בפיו - מקדשים אותו, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.

רק מעט ידוע לנו על דמותו ההיסטורית של ישו. ייתכן באמת שישו לא הציג עצמו כאלוהים אלא כמורה רוחני שבא להפיץ לכלל האנושות ערכי יסוד של התורה (צדקה, אמונה ואהבת האל), ושהביקורת שהפנה כלפי היהודים הייתה למעשה כלפי אותם יהודים שלא חיו על פי הערכים הללו. ייתכן שעם הזמן, חסידיו הם שהפכו אותו לאלוהים, והתוצאות לכך מדגימות את המחיר לדבר.

משום שהדגש הושם על האדם ולא על המסר שיצא מפיו, היו תקופות שבהן מי שלא קיבל את אלוהותו של ישו שילם על כך בחייו. האבסורד הגיע לשיאו באינקוויזיציה, כשבשם 'אהבת האדם', בשם הרצון 'להציל' את היהודים מאש הגיהינום, עינו אותם ושרפו אותם באש.

בין אלוהים לצלם אלוהים

אולם גם אם זה לא היה מביא לידי אלילות, היהדות מתנגדת נחרצות להאלהת בני אדם. חומרת הדבר נובעת דווקא מהאמונה שכל אדם נברא בצלם אלוהים. כאשר כל אדם נברא בצלם אלוהים, פירוש הדבר שבתוך כל אחד ואחד יש ביטוי של אלוהים. אבל הגילוי של אלוהים בתוך האדם תלוי בכך שיש אלוהות אין-סופית שנמצאת מעליו. אלוהים אחד שהוא מעל לכול יכול להיות היסוד שנוכח ומאחד את האנושות ואת היקום כולו. כאשר מתייחסים לאדם מסוים כאל אלוהים, הדבר פוגע לא רק במושג 'אלוהים', על ידי שהוא מצמצם אותו ומקטין אותו, אלא גם בעצם ההתגלות בתוך כל אדם.

משה ואלוהים

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'...וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
(דברים לד ה,י-יב)

במילים המספרות על משה ועל מותו נחתמת התורה. ארבעים שנות התמסרות לאלוהים ולעם, ומשה לא זוכה להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. והכול בגלל חטא אחד. הפסקה שבה משה, שמעולם לא ביקש דבר לעצמו, מתחנן לפני אלוהים שיניח לו להיכנס לארץ (דברים ג, כג-כה) ואומר ה' 'לֹא שָׁמַע אֵלָי' היא מהפסקאות העצובות ביותר בתורה וגם מהתמוהות שבהן, שכם פעמים רבות כל כך מחל הקב"ה לעם ישראל על חטאיו, ודווקא לחטאו של משה אין מחילה? נראה שהתשובה לכך אינה קשורה למשה אלא לעם דווקא, לסכנה שהעם יהפוך את משה לאלוהים. הרי משה הוא זה שעשה נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, הוא שעלה למרום והוא שפניו קורנות אור (שמות לד ,ל). צעד אחד קטן מבדיל בין 'משה איש האלוהים' (דברים לג, א) ל'משה הוא האלוהים'. אילו התממשה סכנה זו ודאי היינו היום בני דת ה'משהאיזם', משתחווים לצלמו ועובדים את דמותו. לפיכך משה היה חייב לחטוא ושחטאו לא יימחה. חטאו נחרת בזיכרון ולמעשה מזכיר לישראל שבסופו של דבר משה היה בן אדם. גם חטאו של משה קשור לחשש הזה, שכן משה צווה לדבר אל הסלע ואילו הוא הכה בו, כלומר המים יצאו מהסלע בסופו של דבר בעקבות פעולה של משה, וכך אפשר היה לחשוב שהנס נבע מכוחו ולא מכוח האל (במדבר כ, יא-יב). את הפסוק 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (דברים לד,ו) המדרש מנמק מחשש שהוא יהפוך להיות מקום פולחן: 'ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).

החשש לא פסק גם בתקופות מאוחרות יותר, ומשום כך בדיוק כמעט שלא נזכר שמו של משה, גיבור סיפור יציאת מצרים, בהגדה של פסח. משה נזכר בהגדה פעם אחת בלבד, פעם שהיא בגדר היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל (כך ציין הרב עמנואל גטינג'ר): 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' (שמות יד, לא).

התמימות השנייה

הסכנה של הערצה לבני אדם והאלהתם אינה תקפה רק ביחס לדמויות מן העבר, אלא נוגעת גם לדמויות כריזמטיות מן ההווה. היא כוללת לא רק מורים רוחניים אלא גם גיבורי תרבות, ספורטאים ומנהיגים פוליטיים. הערצה עיוורת בלי חשיבה ביקורתית מקדשת לא רק את טוב שבהם אלא גם את חסרונותיהם, ומה לעשות שבדרך כלל דווקא אלו קל יותר לחקות. נוסף על כך, כפי שנאמר בחיבור הפילוסופי המתאר את החכמה הסינית 'דאו דה ג'ינג', כאשר מעריכים יותר מדי את האנשים הגדולים, האנשים הרגילים מאבדים את משמעותם.

אולם יש גם סכנה בלוותר על ההערצה לבני אדם. הערכה לאנשים גדולים באמת מלמדת את האדם לאן הוא מסוגל להגיע ומאפשרת לו ללמוד מהם ומעודדת אותו לצמוח ולגדול. ועוד זאת, מידת הענווה דורשת שאדם יוכל להכיר את הגדולה בזולת, וזאת הכרה שיכולה לשמור על האדם מלהישאב לנרקיסיזם וחשיבה של 'אני ואפסי עוד'.

היכן נמצא אפוא את האיזון? ניעזר באמירתו המפורסמת של מרק טווין: 'כשהייתי בין חמש-עשרה גיליתי שאבי טיפש. כאשר הייתי בן עשרים התפעלתי כמה הזקן למד בחמש השנים האחרונות'. בשלב הראשון חושבים שאדם גדול הוא אדם מושלם, בלי חסרונות. תפיסה כזאת מזמינה את המשבר כאשר תתברר מוגבלותו. אולם יש אפשרות להגיע ל'תמימות השנייה', ביטוי שטבע הפילוסוף עקיבא סימון כדי לתאר את ההכרה במורכבות של החיים וביכולת של האדם להכילה ולהבין שגם אנשים גדולים הם 'אנשים' ולפיכך אינם מושלמים, ועם זה הם עדיין 'גדולים' ואשר על כן ראוי לכבדם ואפילו להעריצם.

הרב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

משרד הבריאות לקופות החולים: חסנו מי שעברו שלושה חודשים מיום החלמתו

קרא עוד