בין תבונה לחושניות

מדוע אוסרת התורה על עשיית פסלים? האם זה משום החשש מהגשמה של האל, או שמא ישנה סיבה עמוקה יותר?

חדשות כיפה
יג באב התשעב
,
01 באוגוסט, 2012 14:18
יחצ

יחצצילום: יחצ

בפרשת ואתחנן, מופיעה מערכה המורכבת משלוש יחידות משנה:

החלק הראשון: החכמה

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

החלק השני: ההפשטה

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת-בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן. וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.

חלק ג': משה

וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וַה' הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

האם יש קשר בין שלושת הנושאים?

בחלק הראשון קובע משה כי קירבתו של אלוהים לעמו באה לידי ביטוי במערכת החוקים הטובה שנתן להם. טענה זו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. בדרכו של עולם קרבת ריבונו של עולם ליחיד או לעם, באה לידי ביטוי בהשגחה הנסתרת או הגלויה. כאן מופיעה אמירה מהפכנית, הקובעת את צורתו הרוחנית של עם ישראל: החכמה היא זהותו של העם, ובה באה לידי ביטוי קירבת אלוהים אליו. בחלק השני מורה משה, כי מכיוון שבסיני לא נראתה תמונה ורק קול נשמע, חל איסור על עשיית פסלים. הקשר בין החלק השני לראשון חזק: מהותה של החכמה היא ההפשטה של היש מצורותיו החושניות והעמדתו על התבנית המופשטת, השכלית. עם שזהותו היא החכמה, ראוי לו שירחק מהפסלים וידבק באידיאות המופשטות. בחלק השלישי שב משה ומזכיר את כאבו על כך שהוא לא נכנס לארץ. עם כל הכאב, הרי המגמה למזער את דמותו של משה - למשל על ידי גמגומו, או על ידי העלמת מקום קבורתו - נובעת ממגמת החכמה וההפשטה. בניגוד לדתות הזרות לנו, היהדות שוללת את פולחן האדם והאלהותו. הפגיעה בדמותו של משה, היא האמצעי למטרה שהיא ייחודו של אלוהים.

מגמת הפשטה זו מופיעה בכל התנ"ך, ובמיוחד בספר דברים. היו - כפילוסוף הרמן כהן - שהורו עליה כסיבה לכך שלא צמחה אומנות פלסטית יהודית ובמיוחד לא צמח פיסול יהודי. כהן ממשיך את דרכו של הרמב"ם שהבליט פן זה של מקורות היהדות. אבל היו גם שחשבו אחרת. הבולט בהם הוא רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי'. בניגוד לרמב"ם שחשב שהדמיון הוא כוח שלילי המעוות את התודעה, רבי יהודה הלוי מעמיד אותו ככוח חיובי. החסיד משתמש בתמונות שמעלה הדמיון כדי לשוות מול עיניו את המאורעות הגדולים המתוארים בתורה. הפיסול לדעתו של רבי יהודה הלוי מהווה דרך עיצוב חשובה למרות האיסור, והראיה כי בקודש הקודשים היו שני פסלים, פסל איש ואישה - הכרובים. הנה כך מתאר התלמוד את הכרובים:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. [יומא נ"ד ע"א]

רש"י: הכרובים: מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה.

בדרך זו מסנגר רבי יהודה הלוי על עם ישראל מפני ההאשמה שבחטא העגל חטאו בעבודה זרה ובגדו בריבונו של עולם. האם יש דרך לשלב את הקול שולל הפסלים המופיע בפרשה ואת הקול המחייב אותם שיסודו בפרשת הכרובים?

כדי לענות על השאלה הזאת, בואו ונתבונן בביקורת של התנ"ך על עולם הפסלים של עובדי עבודה זרה. מהי הביקורת? על פניו נדמה שההתנגדות מכוונת להגשמה, ברוח הפרשה שלנו היונקת מהחוויה 'כי לא ראיתם כל תמונה'. אלא שהאזנה קשובה מורה שלא זאת הנקודה המקוממת את התנ"ך:

עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה-לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא-יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר-בֹּטֵחַ בָּהֶם. [תהילים קט"ו]

לא ההגשמה אלא הסטאטיות, חוסר התנועה המזוהה עם המוות הוא הפסול בפסל.

מָה-הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים. הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה-הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ. [חבקוק ב']

העדר התנועה הוא המפריע גם לחבקוק. מכאן - לדעתו של רבי יהודה הלוי - נובע היחס הפרדוכסאלי לפסלים. מצד אחד יש ערך בתמונה ובמיוחד בתלת מימד, ומצד שני הבעיה בפסל היא העדר התנועה שבו. על כן יש איסור על עשיית פסל, ומצד שני יש פסלים בקודש הקודשים.

האומנות המודרנית פותחת אופקים חדשים בפני הפיסול הדתי, שכן יש בה אפשרויות של תנועה כמו בקולנוע או בפסלים קינטיים. מה היו אומרים חכמי ישראל הקדמונים על אפשרויות יצירה אלה? סביר להניח שהרמב"ם היה פוסל אותן, שכן עבורו הבעיה בפיסול היא ההגשמה. לעומתו נראה לי שרבי יהודה הלוי היה מאמץ את הפיסול הקינטי, שכן הוא פותר את הבעיה שבפיסול - את העדר התנועה.

אנו לומדי התורה העכשוויים נקראים לשאול את עצמנו, האם יסוד אמונתנו היא ההפשטה ואמונה באחרותו של אלוהים ביחס לעולם הטבע על התנועה שהיא ממרכיביו היסודיים, או שמא יסודה היא התנועה וההכרה כי אל חי בקרבנו המשגיח ומתערב בתנועות החיים ובמהלכיהם.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: כיפה

הרב דרוקמן: "ממשלת מיעוט היא אנטי דמוקרטית"

קרא עוד