על ערלת השפתיים

משה התקומם כנגד הנאום ההדוק שאיננו משאיר מרחב לשומעים ובחר באותות מדברים בשפת התמונות, ואלה משאירים מקום של חירות פרשנית

ד"ר משה מאיר 07/01/16 08:40 כו בטבת התשעו

על ערלת השפתיים
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

פרשתנו פותחת בנאום מסודר ומהוקצע של ריבונו של עולם, המורה לו למוסרו לעם:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

הנאום בנוי לתלפיות: שלוש הנחות - 'וארא... וגם... וגם...', מילת קישור המורה על המסקנות הנובעות מההנחות - 'לכן...', וחמש תחנות מסומנות לעתיד הצפוי הנובע מההנחות: 'והוצאתי... וגאלתי... ולקחתי... והייתי... והבאתי...'. חמש התחנות העתידיות - המכונות במסורת 'לשונות גאולה' - מסודרות בסדר הגיוני ומתפתח. והנה, למרות השלמות הרטורית של הנאום, זאת היתה תגובת השומעים:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

התורה תולה את כישלון הדיבור במצבו הגופני התודעתי והנפשי של העם, אך משה לוקח את האחריות על עצמו. ריבונו של עולם מבקש ממנו לדבר אל פרעה, ומשה אומר:

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?!

בואו ונתבונן בטענה הזאת. מה פשר התואר בו מכתיר משה את עצמו - עֲרַל שְׂפָתָיִם? רש"י מסביר כך את הביטוי:

'ערל שפתים' - אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. (ירמיה ו' י') 'ערלה אזנם' - אטומה משמוע, (ירמיה ט' כ''ה) 'ערלי לב' - אטומים מהבין, (חבקוק ב' ט''ז) 'שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כוס הקללה'. 'ערלת בשר', שהגיד אטום ומכוסה בה. (ויקרא י''ט כ''ג) 'וערלתם ערלתו' - עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו, (שם) 'שלש שנים יהיה לכם ערלים' - אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו.

משה היה אדם שעולמו הפנימי סוער ועשיר, אבל שפתיו אטומות ולא מצליחות לתרגם את התוך למילים. ריבונו של עולם מציע למשה פתרון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

התוך הוא האלוהי, והדיבור הוא הנבואה. חלוקת התפקידים בין שני האחים, תשלים את החסר במשה. חלוקה שכזאת הוצעה כבר על ידי ריבונו של עולם בהקדשתו של משה לייעודו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ - מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי! שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

כאן אהרון אינו הנביא, אלא הפה. משה אינו ערל שפתיים, אלא כבד פה. כך מבאר זאת רש"י:

'כבד פה' - בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"א [גמגמן].

בעוד ערל השפתיים הוא מי שפיו אטום, כבד הפה מדבר אבל בקושי. בואו ונשוב אל הנאום שבפתיחת פרשתנו. כפי שראינו, הנאום היה בנוי לתלפיות. משה לוקח על עצמו את האחריות לכישלון הנאום, הוא תולה אותו בהיותו ערל שפתיים ועתה אנחנו יודעים שגם כבד פה. אך שימו נא לבבכם לעוד עובדה מעניינת. בשתי הפרשיות שהבאנו, בסמוך להצבת אהרון כפיו וכנביאו של משה, יש מעבר אל האותות. באחת - הוראה לקחת את המטה אשר בו יעשה משה את האותות, ובשנייה - הוראה להתחיל בהן. מה פשר המעבר הזה?

שני פשרים אפשריים. האחד - ריבונו של עולם קשוב לקושי של משה לדבר, ועל כן מציע לו שפה אחרת, שפת התמונות. המטה יוצר התרחשות, הצופים רואים ומפענחים את המסר. זאת אותה פעולה של שפת הדיבור, אך המדיום אחר. הפשר השני - ריבונו של עולם מבין שמשה לקח על עצמו אחריות, אך ייתכן שהאשם אינו בו אלא במחבר הנאום. הנאום מושלם, מהוקצע, בנוי לתלפיות, אך איננו מתאים למי שנפשו קצרה מעמל מפרך. על כן ריבונו של עולם לוקח את האחריות ומשנה את השפה, ממיר מילים באותות.

שפת התמונות, היא השפה בה מדברים מקורות היהדות. אולי כאן נקודת הראשית של תכונה זו. כך כותב ביאליק במסתו החשובה 'הלכה ואגדה':

... בהלכה העברית אין כמעט מקום למופשטות, וכמעט כולה ציורית ומוחשית. שנים אוחזין בטלית, הקדר שהכניס קדרותיו, המניח את הכד - זהו הסגנון התדירי של ההלכה העברית. כמעט כולה, מראשה ועד סופה, מנומרת ציורים ציורים, קטנים וגדולים, של החיים העבריים הממשיים במשך אלף שנה ויותר.

השופט משה זילברג ציין אף הוא תכונה זו, וראה בה כלי לגמישות המחשבה:

...ההלכה נוסחה בדרך כלל, לא בעקרונות מופשטים, אלא ב'סיפורי מעשה' קצרים הנראים - בשל הקונסטלציה של הפרטים שבהם - כתמציות של cases, כפסקי דין או החלטות שנתנו במעשים שהיו... [הם] הניחו לדורות הבאים את מלאכת ה'הפשטה' למען יגיעו אליה בדרך אינדוקטיבית - מן הפרט אל הכלל. ואם כי דבר זה הרבה מחלוקיות בישראל - בתקופת הגאונים והפוסקים, ובספרות השאלות והתשובות - הרי הוא - מאידך גיסא, העניק להלכה גמישות מרובה וכושר הסתגלות, ומנע את התאבנותה תוך מסגרת נוקשה של כללים מוגדרים. לא היה המשפט העברי מתפתח, כפי שהתפתח, בספרות הרבנית העשירה, אלמלא 'חופש התמרון' שניתן לו, בתוך שאר חלקי ההלכה, כתוצאה מניסוחה הקזואיסטי של ההלכה התלמודית.

האות והתמונה מותירים מרחב של פרשנות, את הכתוביות יכתוב הצופה ולא המחבר. כך אולי תיפתר קושייתו של הרמב"ם:

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה [של חופש הבחירה] ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים...

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה,

לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו

[הלכות תשובה פרק ו']

הרמב"ם מורה על סתירה בין חופש הבחירה ובין הכבדת לב פרעה. פתרון הסתירה לדעתו הוא בכך ששלילת הבחירה היתה עונש על בחירה רעה קודמת. על פי דברינו אפשר להתיר את הסתירה באופן אחר. האותות מדברים בשפת התמונות, ואלה משאירים מקום של חירות פרשנית. אם המציאות מכה בי, אני יכול לבחור איך לפרש אותה או איזה פשר לתת לה. אני יכול לומר: זה קרה לי כי הייתי יהיר מידי, ולנסות ולאחוז במידת הענווה. או לומר: זה קרה לי כי לא עמדתי על שלי, ולנסות להיות תקיף יותר. אדם צריך לקחת אחריות על פרשנות המציאות. משה התקומם כנגד הנאום ההדוק שאיננו משאיר מרחב לשומעים. עתה הוא פועל בשפת האותות, עומד על שלו אך מאפשר לאשר ממולו לפרש בעצמו את דבריו.

על ערלת השפתיים [פרשת בוא]

פרשתנו פותחת בנאום מסודר ומהוקצע של ריבונו של עולם, המורה לו למוסרו לעם:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

הנאום בנוי לתלפיות: שלוש הנחות - 'וארא... וגם... וגם...', מילת קישור המורה על המסקנות הנובעות מההנחות - 'לכן...', וחמש תחנות מסומנות לעתיד הצפוי הנובע מההנחות: 'והוצאתי... וגאלתי... ולקחתי... והייתי... והבאתי...'. חמש התחנות העתידיות - המכונות במסורת 'לשונות גאולה' - מסודרות בסדר הגיוני ומתפתח. והנה, למרות השלמות הרטורית של הנאום, זאת היתה תגובת השומעים:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

התורה תולה את כישלון הדיבור במצבו הגופני התודעתי והנפשי של העם, אך משה לוקח את האחריות על עצמו. ריבונו של עולם מבקש ממנו לדבר אל פרעה, ומשה אומר:

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?!

בואו ונתבונן בטענה הזאת. מה פשר התואר בו מכתיר משה את עצמו - עֲרַל שְׂפָתָיִם? רש"י מסביר כך את הביטוי:

'ערל שפתים' - אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. (ירמיה ו' י') 'ערלה אזנם' - אטומה משמוע, (ירמיה ט' כ''ה) 'ערלי לב' - אטומים מהבין, (חבקוק ב' ט''ז) 'שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כוס הקללה'. 'ערלת בשר', שהגיד אטום ומכוסה בה. (ויקרא י''ט כ''ג) 'וערלתם ערלתו' - עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו, (שם) 'שלש שנים יהיה לכם ערלים' - אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו.

משה היה אדם שעולמו הפנימי סוער ועשיר, אבל שפתיו אטומות ולא מצליחות לתרגם את התוך למילים. ריבונו של עולם מציע למשה פתרון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

התוך הוא האלוהי, והדיבור הוא הנבואה. חלוקת התפקידים בין שני האחים, תשלים את החסר במשה. חלוקה שכזאת הוצעה כבר על ידי ריבונו של עולם בהקדשתו של משה לייעודו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ - מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי! שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

כאן אהרון אינו הנביא, אלא הפה. משה אינו ערל שפתיים, אלא כבד פה. כך מבאר זאת רש"י:

'כבד פה' - בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"א [גמגמן].

בעוד ערל השפתיים הוא מי שפיו אטום, כבד הפה מדבר אבל בקושי. בואו ונשוב אל הנאום שבפתיחת פרשתנו. כפי שראינו, הנאום היה בנוי לתלפיות. משה לוקח על עצמו את האחריות לכישלון הנאום, הוא תולה אותו בהיותו ערל שפתיים ועתה אנחנו יודעים שגם כבד פה. אך שימו נא לבבכם לעוד עובדה מעניינת. בשתי הפרשיות שהבאנו, בסמוך להצבת אהרון כפיו וכנביאו של משה, יש מעבר אל האותות. באחת - הוראה לקחת את המטה אשר בו יעשה משה את האותות, ובשנייה - הוראה להתחיל בהן. מה פשר המעבר הזה?

שני פשרים אפשריים. האחד - ריבונו של עולם קשוב לקושי של משה לדבר, ועל כן מציע לו שפה אחרת, שפת התמונות. המטה יוצר התרחשות, הצופים רואים ומפענחים את המסר. זאת אותה פעולה של שפת הדיבור, אך המדיום אחר. הפשר השני - ריבונו של עולם מבין שמשה לקח על עצמו אחריות, אך ייתכן שהאשם אינו בו אלא במחבר הנאום. הנאום מושלם, מהוקצע, בנוי לתלפיות, אך איננו מתאים למי שנפשו קצרה מעמל מפרך. על כן ריבונו של עולם לוקח את האחריות ומשנה את השפה, ממיר מילים באותות.

שפת התמונות, היא השפה בה מדברים מקורות היהדות. אולי כאן נקודת הראשית של תכונה זו. כך כותב ביאליק במסתו החשובה 'הלכה ואגדה':

... בהלכה העברית אין כמעט מקום למופשטות, וכמעט כולה ציורית ומוחשית.

שנים אוחזין בטלית, הקדר שהכניס קדרותיו, המניח את הכד - זהו הסגנון התדירי של ההלכה העברית. כמעט כולה, מראשה ועד סופה, מנומרת ציורים ציורים, קטנים וגדולים, של החיים העבריים הממשיים במשך אלף שנה ויותר.

השופט משה זילברג ציין אף הוא תכונה זו, וראה בה כלי לגמישות המחשבה:

...ההלכה נוסחה בדרך כלל, לא בעקרונות מופשטים, אלא ב'סיפורי מעשה' קצרים הנראים - בשל הקונסטלציה של הפרטים שבהם - כתמציות של cases, כפסקי דין או החלטות שנתנו במעשים שהיו... [הם] הניחו לדורות הבאים את מלאכת ה'הפשטה' למען יגיעו אליה בדרך אינדוקטיבית - מן הפרט אל הכלל. ואם כי דבר זה הרבה מחלוקיות בישראל - בתקופת הגאונים והפוסקים, ובספרות השאלות והתשובות - הרי הוא - מאידך גיסא, העניק להלכה גמישות מרובה וכושר הסתגלות, ומנע את התאבנותה תוך מסגרת נוקשה של כללים מוגדרים. לא היה המשפט העברי מתפתח, כפי שהתפתח, בספרות הרבנית העשירה, אלמלא 'חופש התמרון' שניתן לו, בתוך שאר חלקי ההלכה, כתוצאה מניסוחה הקזואיסטי של ההלכה התלמודית.

האות והתמונה מותירים מרחב של פרשנות, את הכתוביות יכתוב הצופה ולא המחבר. כך אולי תיפתר קושייתו של הרמב"ם:

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה [של חופש הבחירה] ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים...

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה,

לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו [הלכות תשובה פרק ו']

הרמב"ם מורה על סתירה בין חופש הבחירה ובין הכבדת לב פרעה. פתרון הסתירה לדעתו הוא בכך ששלילת הבחירה היתה עונש על בחירה רעה קודמת. על פי דברינו אפשר להתיר את הסתירה באופן אחר. האותות מדברים בשפת התמונות, ואלה משאירים מקום של חירות פרשנית. אם המציאות מכה בי, אני יכול לבחור איך לפרש אותה או איזה פשר לתת לה. אני יכול לומר: זה קרה לי כי הייתי יהיר מידי, ולנסות ולאחוז במידת הענווה. או לומר: זה קרה לי כי לא עמדתי על שלי, ולנסות להיות תקיף יותר. אדם צריך לקחת אחריות על פרשנות המציאות. משה התקומם כנגד הנאום ההדוק שאיננו משאיר מרחב לשומעים. עתה הוא פועל בשפת האותות, עומד על שלו אך מאפשר לאשר ממולו לפרש בעצמו את דבריו.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר