סגור

ואם בגבורות שמונים שנה

אביעד הכהן במסע בעקבות גיל הגבורות

אביעד הכהן
כח בטבת התשע
,
14 בינואר, 2010 0:00

בתוך האוקיינוס הגדול של תורת ישראל, נחבאים לא אחת ביטויים ופסוקים הכוללים ביטויים מעין "טכניים", שיש הנוטים לחלוף על פניהם ביעף. אך גם בהם, כבכל פסוק, מקופלים לעתים עולמות תוכן שלמים.

אחד הפסוקים האלה מופיע בפרשתנו, ומשתלב היטב עם הרבה "פסוקי גיל" דוגמתו שזרועים לאורך התורה כולה: "ומשה בן שמונים שנה, ואהרן בן שלש ושמונים שנה, בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז). לשם מה צריכה תורה לספר לנו על גילם של השניים?

ניתן רק לדמיין שני אחים באים בימים, שהקב"ה מטיל עליהם בגיל כה מופלג את משימת ההנהגה. האחד, משה רבנו, מביע פעם אחר פעם את ספקותיו באשר ליכולתו לעמוד במשימה, תוך שהוא מודע היטב למגבלותיו: "ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים?" (ו, יב) הוא מטיח כלפי מעלה, וכאילו לא די בכך, הוא שב על כך פעם נוספת זמן קצר לאחר מכן (ו, ל): "הן אני ערל שפתיים, ואיך ישמע אלי פרעה?", מעין שאלות רטוריות, שנותרות תלויות באוויר, למרות הניסיון להפיג את טעמן החריף באמצעות סיועו של אהרן.

זכרון גילם המופלג של משה ואהרן- כמו גם של אחותם מרים, שהייתה בת 85 באותה עת - מאיר באור אחר לחלוטין את פועלם וחיוניותם במעשה הגאולה, מכות מצרים ושירת הים, וכל הקורות אותם במדבר לאחר מכן. בעלי התוספות שנדרשו למניין השנים, ראו בו סמל לזקנתם וחוכמתם. וכמאליה, עולה לפנינו משנת אבות המדברת בגבורה, אך לא גבורתם של צעיירים אלא דווקא זו של זקנים: "בן ששים - לזקנה; בן שבעים - לשיבה; בן שמונים לגבורה" (ובחלק מכתבי היד: "בן שמונים לגבורות").

הביטוי הספציפי, של הגעת אדם לגבורות, מופיע גם בתלמוד הבבלי (גיטין כח, ע"א) אגבהדיון בעניין שליח שהביא גט והניח [=את המגרש] "כשהוא זקן", ועל כך אומר התלמוד: "אמר רבא: לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות, אבל זקן שהגיע לגבורות...." ופירש רש"י שם: "שמונים שנה - לישנא דקרא, ואם בגבורות שמונים שנה ".

להבדיל מגיל ששים שאותו ראו חכמים כמאפיין את ה"זקנה", וגיל שבעים המאפיין את ה"שיבה", תלו את גיל שמונים דווקא ב"גבורה". והדבר קשה: לכאורה, ככל שמזקין אדם, תש כוחו, והריהו הולך ופוחת, ומה טעם חשבו חכמים שדווקא "בן שמונים" - לגבורה נועד?

ומה טיבה המדויק של גבורה זו? האמנם היא מציינת חוזק, חוסן פיזי, או שמא מכוונת היא כלפי גבורת הנפש? ואם כלפי הכוח הוא מכוון, מה טעם נקט התנא דווקא לשון גבורה ולא נקט לשון כוח?

על מנת לעמוד על ביטויו המדויק של מונח זה, יש לעיין בהקשרים האחרים שבהם הוא מופיע. כלל גדול הוא בידינו, ושורשיו נטועים עמוק גם בעולמם של בעלי החסידות: רצונך לעמוד על טיבו המדויק של ביטוי, כלך לך אצל מקומו הראשון, אל הפעם הראשונה שבה הוא נזכר. דומה, שהפעם הראשונה שבה מופיע השורש ג.ב.ר. במקרא הוא בספר בראשית, בפרשת נח, בתיאור מי המבול (בראשית ז, יח-כ): "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים".

כידוע, התורה אינה מפזרת מלים לשווא. כל מילה בה מדודה, ואין היא מאריכה בדיבורה. והנה, מילה אחת חוזרת בתיאור קצר זה שלוש פעמים: "ויגברו המים, והמים גברו, גברו המים", והלוא הדבר אומר דרשני!.

יתר על כן: כידוע לנו גם ממקומות אחרים, המונח "גבורה" נקשר עם המים, הנותנים חיים לעולם. ולא לחינם נקראת בפי חז"ל הברכה השניה בתפילת שמונה עשרה, שעניינה ירידת הגשמים, דווקא בשם "גבורות".

וכך מלמד אותנו הרמב"ן, בפירושו לתורה, על הקשר שבין המים וה"גבורה": "וטעם ויגברו המים, והמים גברו - שנתרבו מאד, כי לריבוי הגדול יקרא הלשון גבורה, וכן ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו, ט), רבו מאד, גבר חסדו על יראיו (תהלים קג, יא) - גדל, וכן: ואם בגבורות שמונים שנה (שם צ י), בריבוי גדול".

פרשנים אחרים, עומדים על הבדל שבין "המטרת" מים, לבין "גבורת מים". המטרת מים - שממנה נגזרת לשון מטר, גשם, מבטאת פעולה חד פעמית, ואילו "הגברת המים" מבטאת פעולה מתמשכת, רציפה, שהולכת ומתחזקת מדי יום.

בנוהג שבעולם, ומטבעו של עולם, ככל שתהליך ארוך יותר, כך נחלש כוחו. בתחילה עושה אדם מעשהו במרץ, בהתלהבות, אך ככל שחולפים הימים והשנים, פג קסמה של ההתלהבות הראשונית, ואף השגרה עושה את שלה, וכוח המעשה והמרץ הולך ונחלש.

רבי שמואל די אוזידא, בעל מדרש שמואל, הפירוש הקלאסי למסכת אבות, מפרש לשון "גבורה" כאזהרה רבתי: "אף אם האדם הגיע לשמונים שנה, אל יתייאש מלהתגבר על יצרו באומרו כי אחר שהגיע לשמונים לא יסיתהו היצר הרע, עוד [=אל יאמר] כי אין בו כח, שהרי מצינו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, ועל כן אמר בן שמונים לגבורה כלומר עדיין הוא צריך להתגבר על יצרו. ואפשר עוד שהוא על דרך "ואם בגבורות שמונים שנה", כלומר כי גבורה גדולה היא מי שחי בדורות האלו שמונים שנה, לפי שימי שנותינו שבעים שנה".

בדרך אחרת פירש ר יוסף אלאשקר, ממגורשי ספרד אשר בתלמסאן (צפון אפריקה, ראשית המאה הט"ז), בעל "מרכבת המשנה", ש"בן שמונים לגבורה" אינו אזהרה, אף לא תיאור של יעד ומטרה (כפי שהאות למ"ד מציינת לא אחת: אני נוסע ל....; אני חותר ל...), אלא תיאור מציאות: "לפי שבוודאי הפליג בזקנה והוסיף ימים על זמן הקצוב, ועל כן צריך שכל פעולותיו לא יהיו כי אם לעבודת השם יתברך. והטעם, לפי שכבר אפסו כל הכוחות החמריות, ובטל ממנו כוח התאווה, וחשכו הרואות בארובות.... "

בין כך ובין כך, אפשר שבציינה את מניין שנותיהם, ביקשה תורה ללמדנו שכוחם של משה ואהרן לא תש, אלא גם בשנות הגבורות הלך ונתגבר מדי יום. ומכוח גבורה והתגברות זו, באה גאולתם של ישראל.

14.02.2019

1. תודה (נעמי)

תודה רבה על החידושים היפים. השתמשתי בחלק מהדברים בחגיגות 80 לאיש יקר והוא התרגש מאוד. תודה על הזכות!

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר