סגור

אמת ואמונה

הכרת שמו של הקב"ה הפועל בהיסטוריה הוא בעצם הנושא המרכזי שבכל הסיפור של יציאת מצרים, ואולי אפילו של כל התורה כולה

הרב ירחם שמשוביץ
כג בטבת התשעא
,
30 בדצמבר, 2010 0:00

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְדֹוָד". פסוק זה, שהוא הפסוק הראשון בפרשתנו, מהווה הקדמה חשובה לפסוק הבא אחריו שממנו לקוח שמה של הפרשה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". בשני הפסוקים האלה, הקב"ה נקרא בשלושה שמות שונים: אֱלֹקים, יְדֹוָד, אֵ"ל שַׁדָּ"י. ולאמיתו של דבר, כשאנו מתבוננים קצת בהקשרם של הדברים, היינו בתחילת העניין שפסוקים אלו מהווים להם המשך, שם מופיע עוד שם קדוש: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:


הריבוי הזה כלל אינו מקרי ואיננו תוצאה של "סגנון ספרותי תנכ"י". הכרת שמו של הקב"ה הפועל בהיסטוריה הוא בעצם הנושא המרכזי שבכל הסיפור של יציאת מצרים, ואולי אפילו של כל התורה כולה. נזכור שכבר בסנה זאת היתה אחת משאלותיו של משה על עצם שליחותו, טרם הסכים לקבל אותה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". וזאת תהיה גם שאלתו של פרעה וטענתו במפגש הראשון בינו לבין משה ואהרון: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְדֹוָד אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְדֹוָד וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". והדברים נאמרים מפורשות בתורה לקראת סוף פרשתנו: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ, וגו, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".


גילוי שמו ית בארץ, זאת היא המטרה. הקושי שבדבר נובע מכך ש-"אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". שכלו של האדם פועל בצורה השוואתית. על ידי השוואת הבלתי ידוע לידוע כבר, אנו מצליחים להתגבר עליו. ובתהליך של השוואה והבחנה, בחלוקת הצד השווה והצדדים שאינם שווים, אנו בונים בשכלנו דגמים של המציאות על ידי פירוק והרכבה תדירית של הגורמים השונים המהווים ביחד את התמונה הדמיונית של המציאות כפי שאנו מתארים אותה לעצמנו.


אבל בדרך זו, אין שום אפשרות להגיע לידיעת ד. כי "מי כמוך באלים". בדרך זו, שכלו של האדם יכול רק להגיע לאלליות ולא לאלהו"ת אמת. ועל זה אמר הנביא: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" וגם "לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה". ופירש הרד"ק: "אל מי תוכלו לדמות אותי שאהיה אני נדמה לאותו הדבר ואשווה לו כי לא תוכלו לדמותי בדבריכם אם לא בשכל ובעבור דמיונכם לא אשווה אני". לכן, לא היתה באמת שום אפשרות שפרעה יבין מה משה ואהרון רוצים ממנו, ותגובתו "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו" היתה טבעית והגיונית. והיות ומשה הבין זאת, הוא בא אל הקב"ה ושאל "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?"


את התשובה לשאלה זו, אנו כבר מכירים, כי אנחנו כבר קראנו את המשך הסיפור: "וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". וזאת אומרת שלנו, כאשר אנחנו, במציאות העכשווית בה אנחנו נמצאים, מתמודדים עם אותה הבעיה, להבין את מה שמתרחש בהיסתוריה שלנו, ואיך הקב"ה מנהיג ומנהל את עולמו, יש יתרון על משה רבנו: לנו יש כבר הסיפור של התורה המסביר את הדבר. זה כבר קרה בעבר. אבל משה נתקל בזה בפעם ראשונה בהיסתוריה ואין לו סימוכין למה להשוות את מה שקורה. הקב"ה צריך להסביר לו איך עוברים מן המציאות של "א-ל שד-י" למציאות של "אני ד". מן המציאות של ההבטחה למציאות של קיום ההבטחה. אין זה אך ורק ענין של אמונה. אין זה רק ענין של אחיזה של אותה אמונה במציאות. תוכן האמונה וטיבה תלויים בידיעתנו מי הוא המבטיח ומי הוא המקיים. כלפי פרעה, תשובתו של משה לשאלה "מי הוא ד אלקי ישראל" היתה "אלקי העברים". אם תסכים למאמץ הנדרש כדי להכיר מי הם העברים, תקבל מכך מושג על מי הוא אלקיהם. לא במה או במי הם מאמינים, שזהו רק התוכן השכלי, המצומצם והמצמצם, אלא איך הוויתם מגלה את הוויתו. וכלפי ישראל עצמם, התשובה לאותה השאלה היא "אברהם, יצחק ויעקב". זו היא המשמעות של המימרא הידועה "האבות הם הם המרכבה". במצרים, היה צורך בעשר המכות שסיפורם מתחיל בפרשתנו כדי להגיע לאותו הגילוי. זו היתה שליחותו של משה. כי הוצאת ישראל ממצרים היא לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכפי שאומר הפייטן: "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחית המתים". הקב"ה הוא הגואל והוא המושיע. אבל כדי שגאולתו וישועתו יהפכו למציאות, צריך השתתפות מלמטה. האמונה, במובן זה, איננה הביטחון שמה שהוא הבטיח יתממש. האמונה היא לא דבר שבמחשבה או בלב בלבד. היא התנהגות. התגייסות. להאמין, זה להפעיל, היינו לפעול כדי שהאמת תהפך למציאות. זו היתה - זו היא - דרכם של האבות. הגאולה מובטחת לבני האבות. וזהו בעצם התנאי היחידי: להצליח להפוך להיות הבנים שעבורם נתנה ההבטחה כדי שיתקים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר