על הצור התמים

הפסוק מציג את ריבונו של עולם כשלם מבחינת המשפט והצדק. אך הוא איננו עולה בקנה אחד לא רק עם המציאות כפי שהיא מפוענחת על ידי מרבית בני האדם, אלא גם עם המקרא עצמו

ד"ר משה מאיר
יא בתשרי התשעו
,
24 בספטמבר, 2015 9:33
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

אבן הראשה של פרשת האזינו, הנחת היסוד שממנה נגזרת השירה כולה הוא הפסוק:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

הפסוק מציג את ריבונו של עולם כשלם מבחינת המשפט והצדק. בתמונת עולם בה אלוהים משגיח על בני האדם, משמעות הטיעון היא כי ההשגחה פועלת על פי אמות מידה מושלמות של צדק. כל מה שקורה לאדם ולעולם, צודק ישר ואין בו עוול. הפסוק הזה איננו עולה בקנה אחד לא רק עם המציאות כפי שהיא מפוענחת על ידי מרבית בני האדם, אלא גם עם המקרא עצמו. אברהם קורא אל נוכח תכניתו של אלוהים לפעולת השגחה:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! [בראשית י"ח כ"ה]

ירמיהו מנסח את הקושיה במטבע לשון שהפכה יסוד לסוגיית ההשגחה:

צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?! [ירמיהו י"ב א']

התלמוד מנסח כך את השאלה:

אמר לפניו [משה]: ריבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?! [בבלי, ברכות ז' ע"א]

המשיבים לשאלות הללו, מימות התנ"ך ועד היום, נחלקו לכמה קבוצות. יש שנתנו תשובה, הסבירו את ההיגיון במציאות שנראתה לשואל בלתי הגיונית. יש שהורו כי יש תשובה לשאלה, אך היא נשגבת מיכולת ההבנה של האדם. יש שאמרו שאין תשובה. האחרונים נחלקו לשתי קבוצות, האחת שהעדר התשובה הוביל אותה לכפירה, והשניה שהחזיקה באמונתה למרות השאלה שאין לה פתרון. דוגמה למי שכפר כתוצאה מהעדר התשובה, היא סיפורו של אלישע בן אבויה:

רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: [דברים ה'] 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב: [דברים כ"ב] 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה?! והיכן אריכות ימיו של זה?! אלא, 'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב ,'ולמען יאריכון ימיך' - לעולם שכולו ארוך.

ואחר [אלישע בן אבויה המכונה 'אחר'] מה קרה לו [מה גרם לו לכפור]? יש אומרים: מעשה כזה ראה, ויש אומרים: ראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, ש'דבר אחר' [חזיר] גורר אותה [לאחר שנהרג חוצפית עם הרוגי המלכות], אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? יצא חטא.

[קידושין ל"ט ע"ב]

לרבי יעקב יש תשובה לשאלה. אלישע לא מקבל את התשובה, והשאלה הלא פתורה מהווה את העילה לכפירתו. דוגמה לאמונה למרות השאלה שאיננה פתורה היא האגדה במסכת מנחות. משה מבקש לראות את גורלו של רבי עקיבא:

ראה ששוקלין בשרו במקולין,

אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?!

אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. [מנחות כ"ט ע"ב]

בפרשנותו לקטע הזה, מעמיד רבי נחמן מברסלב את עמידתו של משה כתבנית של אמונה אל מול שאלה לא פתורה:

וכמו שמצינו במשה כששאל על מיתת רבי עקיבא: 'זו תורה וזה שכרה?!' השיבו לו: 'שתוק, כך עלה במחשבה.' היינו, שאתה צריך לשתוק ולבלי לשאול תשובה ותירוץ על שאלה זו, כי כך עלה במחשבה, שהוא למעלה מן הדיבור, על כן אתה צריך לשתוק על שאלה זו, כי הוא בבחינת 'עלה במחשבה', שאין שם דיבור ליישב אותה. וכמו כן אלו הקושיות והמבוכות שבאים מחלל הפנוי, שאין שם דיבור ולא שכל, על כן הם בבחינת שתיקה, וצריך רק לשתוק ולהאמין שם. [ליקוטי מוהר"ן ס"ד ג']

עמידתו השותקת של רבי נחמן אל מול השאלה שאיננה פתורה, דומה לעמדתו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין בסיום ה'מאמר לוגי פילוסופי' שלו [השוואה זו למדתי ממורי פרופ' יהודה ליבס]:

השיטה הנכונה בפילוסופיה תהא, אכן, זו: לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר, כלומר, משפטים ממדעי הטבע, כלומר, משהו שאין לו כל שייכות לפילוסופיה, ואז, כשמישהו אחר ירצה לומר משהו מטאפיסי, להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסוימים במשפטיו. שיטה זו לא תמצא חן בעיני אותו אחר - לא תהיה לו ההרגשה שלימדנו אותו פילוסופיה - אך זו השיטה הנכונה במדויק.

משפטים אלה מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.)

עליו להתגבר על המשפטים הללו, ואז יראה את העולם נכוחה.

מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.

בואו ונחזור על הפסוק מהפרשה בו פתחנו:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

הפסוק הזה - כפי שהזכרנו - יוצר פרדוקס כשמעמידים אותו מול המציאות בהנחה שאלוהים הוא המסדר אותה. הפסוק מורה על סדר מושלם, המציאות - על אי סדר. אם מסבירים את הסדר, הרי הפרדוקס בטל. אם טוענים שיש הסבר אלא שהוא לא ידוע, גם אז מבחינה קיומית ותודעתית אין פרדוקס. אם טוענים - כגמרא במנחות וכרבי נחמן - שאי אפשר לפתור את הסתירה, אזי יש פרדוקס והוא המעמיד את האמונה. אציע בפניכם מבט אחר על הפרדוקס, מבט היונק מהגותו של מורי ורבי הפילוסוף הרמן כהן.

כהן לקח מושג מהגותו של קאנט, והפך אותו לאבן יסוד בהגותו. המושג הוא 'אידיאה מכוונת'. המושג הזה משנה את מושג האידיאה שיצר אפלטון. אפלטון טען שלכל יש עליו מעידים החושים, יש אידיאה תבונית המכוננת אותו. הכיסא עליו אני יושב עכשיו, הוא בעל איכויות שהחושים מעידים עליהן, כצבע, כחומרים מהן עשויות רגליו ומאלה מהן עשויה המשענת והמושב. יש לו גם אידיאה תבונית שאיננה כוללת את האיכויות החושניות, אלא רק את המושג, את הרעיון שעל פיו יוצרים את הכיסא הממשי. האידיאה המכוונת איננה המושג של הדבר, אלא המושג אליו חותר הדבר המתפתח. היא מעין מגדלור אליו חותרת הספינה החושנית, הוא העוזר לה להתקדם ולשכלל את עצמה עוד ועוד אל עבר השלם שלעולם לא יושג.

המציאות המוסרית היא יחסית. מה שטוב עבור האחד, רע לשני. מה שטוב אצל האחד - כגון 'חושך שבטו שונא בנו' - הוא רע בעולמו של השני. לאור זאת מגדיר הרמב"ם את השדה המוסרי כ'מפורסמות', כלומר - אין בו אמת, אלא יש בו הנחות המקובלות ומפורסמות בחברה מסוימת, ושונות בחברה אחרת. זאת טענה מסוכנת, ההופכת את השדה המוסרי ליחסי כאוטי וחסר כיוון. כאלטרנטיבה לתמונה הזאת אפשר להעמיד תמונה הבאה לידי ביטוי בפסוק שלנו:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

אלוהים - בתמונה הזאת - הוא האידיאה המכוונת של הטוב. המציאות היא כאוטית, יש בה רוע, יש בה יחסיות של הטוב. אלוהים הוא הנקודה היציבה של משפט, של יושר ושל טוב. הטוב הזה עדיין לא מתממש במציאות, אבל הוא יוצר וודאות אצל האדם שיש טוב ויש רע והגבולות ביניהם ברורים. לעיתים התמונה לא ברורה, לעיתים בני האדם חלוקים ביניהם מהו הטוב ומהו הרע, אבל אינו דומה מצב שכזה ללא אידיאה מכוונת, למצב שכזה עם אידיאה כזאת. הוודאות שיש טוב ויש רע, יוצרת אצל האדם בהירות ומונעת ממנו התבלבלות. אני ממשיך לחתור אל הטוב ולחפש אותו, גם אם לעיתים אינני יודע מה הוא.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תוצאות תקיפה ישראלית בעזה, אמש צילום: פאדי פאתח, פלאש 90

גורם מדיני: "ישראל לא נתנה דבר בתמורה להפסקת האש"

קרא עוד