על הנקמה ועל הסליחה

נקמת הדם איננה מותרת על פי החוק. ד"ר משה מאיר מסביר לאן מנתבים את הפגיעה

ד"ר משה מאיר
יא בתשרי התשעז
,
13 באוקטובר, 2016 20:05
אהרן והב - סוכנות הידיעות חדשות 24

אהרן והב - סוכנות הידיעות חדשות 24צילום: אהרן והב - סוכנות הידיעות חדשות 24

על הנקמה [פרשת האזינו]

כך מסתיימת שירת האזינו:

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

רש"י כותב כך:

'כי דם עבדיו יקום' - שפיכות דמיהם כמשמעו.

'ונקם ישיב לצריו' - על הגזל ועל החמס, כעניין שנאמר (יואל ד' י"ט) 'מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה', ואומר (עובדיה א' י') 'מחמס אחיך יעקב' וגו'.

'וכפר אדמתו עמו' - ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב.

מופיעים כאן כל מרכיבי מושג הנקמה: הגמול, הכעס, הפיוס. ריבונו של עולם הוא הנוקם, הוא המשיב את ההתרחשות למבנה הנכון והמתאים שלה. ומה בדבר נקמה של אדם? זאת כמעט ולא נמצאת בתנ"ך, ונעדרת לגמרי ממשנת החכמים. יתירה מזו, יש איסור מפורש בתורה:

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

[ויקרא י"ט ט"ז - י"ח]

זאת סדרה של ציוויים, הפונה רק אל בני הקהילה - 'עמך'. הסיבה: מדובר בדרישה שהיא מעבר לנורמה אליה מתייחסת התורה, ועל כן היא חלה רק על בני הקהילה. אני שם בסוגריים את המגבלה, ומתבונן באיסור כשהוא לעצמו. חכמים הגדירו את הנקמה ואת הנטירה, רש"י הולך בעקבותיהם:

'לא תקם' - אמר לו השאילני מגלך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה? אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם.

כאן לא מדובר בנקמת דם, אלא בנקמה ונטירה 'עדינות' יותר. האם גם למולן מתקוממת התודעה המוסרית, או שצו התורה מגביל את הנטייה הטבעית של האדם?

התלמוד ברגישותו, חש במורכבות הרצון לנקום. הנה כך מתנהלת לה סוגייתו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם.

- והרי כתוב 'לא תיקום ולא תיטור'?!

- ההוא בממון הוא שכתוב. [בממון אסור ליקום, אבל על פגיעה בגוף או בכבוד ראוי לנקום].

ששנויה: 'איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה.

[מכאן שהאיסור הוא על ממון ולא על פגיעה בגוף או בכבוד].

- וצער הגוף לא כלול באיסור נקמה?

והרי שנויה: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר [שופטים ה'] 'ואהביו כצאת השמש בגבורתו'?! [מכאן שראוי לא להגיב לכל עלבון, כולל עלבון גופני או פגיעה בכבוד].

- לעולם שאוחז אותו בליבו. [ראוי לאחוז בעלבון בלב, אך לא להגיב כלפי חוץ].

- והרי אמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! [מכאן שגם בליבו לא אוחז בעלבון]

- שמפייסים אותו ומתפייס [ראוי לאחוז בעלבון ולא למחוק אותו, אך אם ישנה התנצלות ויש פיוס, ראוי להתפייס]. [יומא כ"ג ע"א]

חכמים הרגישו במתח: מצד אחד, הערך של אי הנקמה ואי הנטירה הוא ערך מוסרי ראוי ויפה. מצד שני, מחיקת העלבון לא רק שאינה בריאה לנפש, היא לא ראויה. יש ערך מוסרי לסמן את הרוע, את הפגיעה, לא לתת להם לחלוף להיות כלא היו. חכמים חיפשו את האיזון בין הערכים.

בעולם העכשווי, הנקמה - במיוחד נקמת הדם, נתפשת כערך פרימיטיבי. חוק המדינה אינו מתיר את נקמת הדם, גם בחברות בהן הוא המעשה הראוי להיעשות. אני חושב שעמדת החוק נכונה, ראוי לאסור את הנקמה ולהעניש את הנוקם. גם במופעים המינוריים של ממון שאינם יכולים להגיע לבית המשפט, הערך של אי הנקמה הוא הראוי. אבל אני חושב שחכמים סימנו כאן גבול חשוב מאין כמותו. אסור שהרוע לא יירשם בלב. אחרי רוע - צריך לבוא פיוס, בקשת סליחה שאיננה אפשרית אם האדם לא נעלב ולא נפגע.

הפגיעה היא רגש אנושי, וזכותו הבסיסית של כל אדם. הפגיעה היא גם הסימן לכך שהאחר הוא פוגע, כלומר - עשה מעשה רע. אסור להשלים עם הרוע, משתי סיבות: ראשית - רוע הוא רוע, וצריך לעקור אותו מהשורש. שנית - אם משלימים עם רוע, הוא מתגבר והולך. היום זאת פגיעה מינורית, מחר היא תהיה כפולה ומכופלת. ההלכה מורה כי אסור לאדם לסרב לסלוח. במה דברים אמורים? כשיש הכרת החטא ובקשת סליחה. סימון הרוע, זיכרון הרוע, תביעה לסליחה ואחר כך פיוס - זה ארגז הכלים העומד לרשותנו כדי למזער את הרוע האנושי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הציבור לא יחליט | יו"ר כחול לבן בני גנץ צילום: פלאש 90, גילי יערי

גנץ לנתניהו: "נכשלת שוב בהקמת ממשלה"

קרא עוד