על הדברים

ד"ר משה מאיר 10/07/13 15:20 ג באב התשעג

יחצ, צילום: יחצ
יחצ, צילום: יחצ

ספר דברים הוא ספר מיוחד בין חמשת חומשי התורה. חוקרים עמדו על ייחודו התיאולוגי, תפישת אלוהות מופשטת ואחדות שמעבר לזו המופיעה בספרים האחרים. חכמים עמדו על ייחודו בדרכם ההלכתית: '..אמר רב יוסף: אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה, במשנה תורה דריש' (ברכות כ"א ע"ב). 'סמוכים' היא דרך לימוד הלומדת דבר מדבר הסמוך לו. למשל: פרשת מכשפה נכתבה בתורה ליד פרשת השוכב עם בהמה. העונש לשוכב עם בהמה נכתב ואילו העונש על הכישוף לא נאמר. על ידי כלל הסמוכים, אפשר ללמוד שהעונש על הכישוף יהא זהה לעונש על שכיבה עם בהמה. מדוע גם מי שלא מפעיל את הכלל בכל התורה מפעיל אותו במשנה תורה, דהיינו בספר דברים? רב יוסף לא פירש ונתן מקום ללומד לשער את השערותיו. ייתכן שמכיוון שספר דברים הוא ספר של נאום, יש מקום להפעיל בו כלל של סדר הקיים בדיבור על ההתרחשויות יותר מאשר בהתרחשויות עצמן. מכאן פתח להתבוננות במרכיב מיוחד של הספר: זה ספר של דברים, כלומר ספר של דיבורים. לכאורה המשפט הזה חסר פשר, שהרי כל ספר ובכללו כל אחד מחומשי התורה הוא ספר של מילים. ובכל זאת יש הבדל. יש מילים שמתארות התרחשויות, ויש מילים שמתארות מילים. אינו דומה כתב המתאר בכתבתו משחק כדורגל, לכתב הכותב כתבה על ספר. ספר דברים הוא ספר של מילים על מילים. בואו ונתבונן לאור תובנה זו, בפסוק הפתיחה שלו:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

עתה שימו נא לבכם למשחק השפה של הפסוק:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

יש כאן קישור בין 'דבר' וברבים 'דברים' ובין 'דיבור' ובין 'מדבר'. ייתכן שכאן משחק צלילים החביב על התורה, אך ייתכן שיש כאן משהו מעבר לכך. הדיבור מכיל דיבורים, הדיבורים מתייחסים ליש. אך בעברית גם ליש קוראים 'דבר', 'יש לי כמה דברים בתרמיל' יכול האומר לומר. הקשר למדבר רופף יותר, אך אולי - בדרך ההשערה - אפשר לומר כי במדבר, בישימון, אין דברים. אין כלום. במקום שבו אין ישים, מקבלות המילים נפח ומשמעות והופכות לדברים.

לעיתים אנחנו מבחינים בין ישים לבין מילים, נדמה לנו שלישים יש יותר ישות מאשר למילים. 'הכל דיבורים', 'מילים בעלמא' אלה ביטויים המורים על ההיררכיה של הישות. 'אמור מעט ועשה הרבה', 'גדול תלמוד המביא לידי מעשה' גם אלה ביטויים (מילים) המורים על חשיבות היש, המעשה, היתרה על המילים. אבל אפשר לחשוב גם אחרת. אפשר להתבונן במציאות ולגלות שהמילים הן היש האמיתי, הן המחוללות שינוי ביש, הן המעצבות ובונות אותו. ראו נא את פסוקי הפתיחה של התורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

קריאה אחת בפרשה מגלה שהראשית של העולם היתה בדיבור: 'יהי אור' הוא נקודת הראשית. קדימת השפה ליש מופיעה בכמה וכמה מקורות קדומים, יהודים ושאינם יהודים. הפסקה הראשונה במדרש רבה מורה:

בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלהים', ואין 'ראשית' אלא תורה...

התורה שהיא יצירה שבשפה, קדמה ליש. כך גם בספר יצירה, מהעלומים והקדומים שבספרי הסוד העבריים:

(א) בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור...
(ב) עשר ספירות בלי מה...
(א) עשרים ושתים אותיות יסוד, שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות...

העולם נחקק (ולא נברא) בל"ב נתיבות פלאיות, עשר ספירות ועשרים ושתיים האותיות. העולם נוצר על ידי השפה שקדמה לו.

כך גם במסורת הנוצרית המפרשת בדרכה את פסוקי בראשית:

בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. דרכו נברא הכל, אין דבר שלא נברא על-ידו. (יוחנן א' א')

אל מול כל הקולות האלה המקדימים את המילה ואת הדבר ליש, יש קול אחר. בקריאה זו, היש קודם למילים. הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך, ובתגובה ליש הזה אמר אלוהים: יהי אור! נברא האור, ורק אחר כך קורא לו ריבונו של עולם 'יום', ולחושך הוא קורא 'לילה'. את האדם הנברא בצלמו הוא מוביל בדרך דומה:

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (בראשית ב' י"ט-כ')

האדם מוצא את החיות - הישים - לפניו, ואחר כך קורא להם בשמות. קריאת השם מאוחרת ליש, אבל היא המעמידה אותו כבעל משמעות לקורא. רק על ידי קריאת השם, יכול האדם לבחון האם החיה הזאת מתאימה להיות בת זוגו אם לאו.

ספר דברים מורה כי בניגוד לעמדה הנוצרית שבראשית היה הדבר, רק באחרית -בחומש החמישי - היה הדבר. הדבר והדיבור והשפה אינם יש שהאדם מוטל אליהם (כפי שסבר הפילוסוף היידיגר ובעקבותיו הפסיכולוג לאקן), צריך לצרוף את המילים וליצור אותם עד שמתקבלת שפה עם כוח היוצר שלה המהפך את היש ליש של הדובר. כך אומר מדרש רבה על פרשתנו:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" אמר רבי תנחומא: למה הדבר דומה? לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: הרי ארגמן! הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן, ואתה אומר לא כלום? אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה לפני הקדוש ברוך הוא שברא את הפה ואת הדיבור אמר (שמות ד, י): "לא איש דברים אנכי", אבל אצל ישראל כתיב בו "אֵלֶּה הַדְּבָרִים".

המדרש מציג סתרה ביחס לדברים. מצד אחד משה מעיד על עצמו שאיננו איש דברים, ומצד שני הוא פותח ספר שהוא ספר של דברים. הפתרון של המדרש הוא שמשה איננו איש של דברים ביחס לקדוש ברוך הוא, אך הוא איש של דברים ביחס לבני ישראל. נאמץ את הקושי שמציב המדרש, הסתירה בין 'לא איש דברים' ובין 'אלה הדברים', ונלך לפתרון אחר מזה של המדרש. משה אכן התחיל את דרכו כאדם שאיננו איש דברים, אך לבסוף הגיע לאיש שחומשו נקרא 'דברים'. המילים אינן נתונות מבראשית, צריך לחצוב ולחקוק אותן כדי שאפשר יהיה לברוא בעזרתן עולם. מי שמצרף את השפה שלו, יכול לחרוג מהיש הכובל ולהיות לבן חורין. אך לשם מגיעים בסוף הדרך, ולא בתחילתה.

לפני שנים רבות, בספר שירי הראשון 'כמעט', הופיע השיר הבא:

מפריח מילים כמו
טבעות-עשן-סיגר-ריחן מזוגות בהבל פי
נמוגות בגלגל השמים.
רק את בחוש הריח הנדיר שלך
תדעי אחר ימים
כי כאן ארע דבר.

לעיתים צריך את האחר, כדי שיבחין שהמילים שלנו הפכו להיות לדברים.

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר