קבלת נחמה, זה חיובי או שלילי?

תודעת האדם בין העבר להווה ולעתיד. משה מאיר על ההינחמות בפרשת בשלח

ד"ר משה מאיר
יג בשבט התשעז
,
09 בפברואר, 2017 12:32
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

על ההינחמות

ויְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם,

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא,

כִּי אָמַר אֱלֹהִים:

פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה,

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.[1]

מה היא ההינחמות?

כך מסביר רש"י: 'פן ינחם' - יחשבו מחשבה על שיצאו, ויתנו לב לשוב.

אני מאוד אוהב את רש"י. מעבר להיותו מחנך מן המדרגה הראשונה, הוא היה איש עמוק מאוד. במסווה של איש פשוט המפרש את המקראות, הוא חושב באופן מורכב להפליא. ראו כמה רבדים בתודעה הוא חושף בשבע מילים: האנשים יצאו ממצרים. עכשיו - הם נזכרים בכך שיצאו. הם חושבים מחשבה על הזיכרון. הם מתחרטים - מתנחמים. הם נותנים לב - עוד רובד בתודעה, רצון וכוונה - לשוב. זה מזכיר לי את דברי הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סרטר:

בכל פעם שאנו תופשים את מחשבתנו, אם על ידי הסתכלות בלתי אמצעית, ואם על ידי הסתכלות המסתייעת בזיכרון, אנו תופשים 'אני' שהוא ה'אני' של המחשבה הנתפשת, והוא ניתן כטרנסצנדנטי לתפישתנו הנוכחית ולכל שאר המחשבות האפשריות.

כשרצוני להיזכר, למשל, בנוף מסוים אותו ראיתי אתמול מן הרכבת, יכול אני להחזיר את זיכרון הנוף עצמו, אך יש ביכולתי להיזכר גם זאת, שאני ראיתי נוף זה.

ב'פמונולוגיה של תודעת הזמן הפנימי' מכנה זאת הוסרל כאפשרות לעריכת רפלקסיה בתוך הזיכרון.[2]

האם יכולת ההינחמות, הרפלקסיה שבתוך הזיכרון, היא יכולת חיובית או שלילית? על פי הפסוק עולה שהיא יכולת שלילית. העם היה שותף לניסיון הרואי של יציאה מעבדות לחירות. החשיבה על החשיבה יכולה לרפות את ידיהם [או ליתר דיוק - את רגליהם], ואף לגרום להם ל'רגליים קרות' שיובילו אותם לחזור למצרים. צריך היה לבנות מסלול ארוך ומסובך שימנע את אפשרות ההינחמות.

עמדה דומה, הרואה בהינחמות תכונה שלילית, עולה מדברי שמואל. שמואל ניסה בכל כוחו לבנות את שאול כמלך. הוא עשה זאת לאחר שריבונו של עולם נגלה אליו והורה לו כי זה הוא רצונו. השבר של חלום שמואל אירע לאור התנהגותו חסרת יכולת האיפוק של שאול במלחמה עם עמלק. שמואל מורה בכאב לשאול, כי המלכות עומדת להילקח ממנו ממנו, לעבור לאיש ראוי יותר. שאול מפציר בשמואל לשנות את רוע הגזירה. על כך אומר שמואל את מילותיו שנחקקו בתודעה היהודית והפכו לסמל:

קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם,

וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם,

כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[3]

תודעת אלוהים שהיא התודעה השלימה, אין בה הינחמות. רק התודעה החסרה של האדם - מכילה את יכולת ההינחמות. אלא שבניגוד לעמדת שמואל, התורה מעידה אחרת:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה - מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם - כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':[4]

ריבונו של עולם ניחם, מתחרט על אשר עשה. רש"י מנסה להקהות זאת ומפרש כך:

'וינחם ה' כי עשה' - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן.

'ויתעצב' - האדם.

במקרה הזה אני חולק על רש"י. נראה לי שפשוטו של מקרא הוא שריבונו של עולם ניחם ומתחרט, והוא זה שמתעצב אל לבו.

יתרה מזו. בפרשת שאול עצמה מעיד המקרא בניגוד לשמואל:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.

וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה.[5]

את שמואל זה לא מעניין. הוא חושב שאלוהים בהיותו אחר לאדם - לא ינחם. יש כאן את גולמי הרעיונות של הרמב"ם על דמותו של אלוהים:

וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים, ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם, וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.[6]

אלא שריבונו של מקרא המקראי, שונה בכל אחת מהבחינות שמונה הרמב"ם. לענייננו, יש לו מערך רגשי ויכולת הינחמות. ההינחמות איננה חיסרון, אלא מעלה גדולה. היא מורה על מורכבות התודעה, על הגמישות שלה. מכיוון שריבונו של עולם הוא היש המושלם, הוא ניחם.

בניגוד לדעת רבים - שהאדם מעצב את דמותו של ריבונו של עולם בהתאם לדמות האדם המוכרת לו, טוען פרנץ רוזנצווייג שהמנגנון התנ"כי הפוך: האדם מעצב את דמותו העצמית, בהתאם לדמות אלוהים המתגלה אליו.[7] אני סבור שכך יש לקרוא את דברי הרמב"ם - לא על דעתו שלו - בדבר המבנה הראוי של התשובה:

ומה היא התשובה?

הוא שיעזוב החוטא חטאו,

ויסירו ממחשבתו,

ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד...,

וכן יתנחם על שעבר...,

ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.[8]

ההינחמות של ריבונו של עולם, הופכת לאידיאה מכוונת להינחמות של האדם. מהי העדות שמעיד עליו יודע תעלומות?

הרב סולובייצ'יק ב'על התשובה', מצביע על שני פירושים אפשריים:[9] האחד - ריבונו של עולם היודע את העתיד, מעיד שהאיש לא יחטא. החולשה בפירוש הזה - הוא סותר לעיקרון החירות והבחירה החופשית. עתה, בהווה, נקבע העתיד ללא אפשרות תנועה ושינוי. הפירוש השני [אותו מעדיף הרי"ד] - האדם מייעד את ריבונו של עולם כצופה בתהליך שראשיתו עתה, תהליך בו הוא מקבל על עצמו שלא לחטוא. ייתכן שלא יצליח בכך, אך יש לו נכונות והוא מתחייב לכך עתה.

האדם חי את ההווה, התודעה שלו יכולה להפליג אל העבר או אל העתיד. ייחודו של האדם, היא היכולת לרפלקסיה בזיכרון ולרפלקסיה בהטרמה. יש סכנה ביכולת הזאת, היא עלולה לפגום במוחלטות המעשה. אבל היתרון שבה, שהיא מוסיפה עומק משמעות ובחירה בין חלופות. צריך לפעמים לבנות מנגנונים שמנטרלים את היכולת הזאת, כמו הליכה בדרך רחוקה למניעת הינחמות. עדיין, בחשבון אחרון, יכולת ההינחמות היא צלם אלוהים שבאדם.



[1] שמות י"ג י"ז.

[2] 'הטרנסצנדנציה של האני' בתוך 'מבחר כתבים', כרך א' עמ' 25 -26 בתרגום העברי.

[3] שמואל א' ט"ו כ"ח - כ"ט.

[4] בראשית ו' ה' - ח'.

[5] שמואל א' ט"ו, י' - י"א.

[6] הלכות יסודי התורה, א' י"א.

[7] 'על האנתרופומורפיזם' בתוך 'נהריים' עמ' 31.

[8] הלכות תשובה, ב' ב'.

[9] עמ' 226 - 227.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון צילום: shutterstock

מה יהא על הסבים, הסבתות והקשישים בליל הסדר?

קרא עוד