סגור

פרשת בשלח: על ההינחמות

ההינחמות יכולה להיות ביטוי של גמישות, ואזי היא מידה טובה. היא יכולה להיות ביטוי של פינוק וחוסר יכולת לעמוד בקשיים, ואזי היא מידה רעה. אז למה להנחם?

ד"ר משה מאיר
ט בשבט התשעח
,
25 בינואר, 2018 13:50
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

פרשתנו חושפת את השיקולים מאחורי הקלעים, לבחירת המסלול ליציאת מצרים:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם
וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים
כִּי קָרוֹב הוּא
כִּי אָמַר אֱלֹהִים:
פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה
וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.[1]

מה היא ההינחמות? כך כותב רש"י:

'פן ינחם' -
יחשבו מחשבה על שיצאו
ויתנו לב לשוב.

שני מרכיבים יש למנגנון ההינחמות: האחד - מחשבה על הפעולה, השני - רצון לשנות אותה.

ההינחמות בעולם התנ"כי, היא מנגנון שנוי במחלוקת. מצד אחד, ספר בראשית מתאר את ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו כמפעיל את המנגנון:

וַיֹּאמֶר ה':
אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם
כִּי נִחַמְתִּי
כִּי עֲשִׂיתִם.[2]

ריבונו של עולם חושב על פעולת העשייה - הבריאה, ומשנה כיוון - מיצר עליה. ספר שמואל מציב תמונה מורכבת. מצד אחד, ריבונו של עולם ניחם על אשר המליך את שאול:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:
'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ
כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי
וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים'...[3]

מצד שני, שמואל מורה כי ריבונו של עולם לא ינחם על החלטתו להדיח את שאול מן המלוכה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל:
קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם
וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם
כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[4]

כאן מטרים שמואל את התמונה הפילוסופית, בה ההינחמות - שהיא חלק ממושג השינוי - איננה מתאימה לריבונו של עולם.

בואו ונחזור להינחמות של בני ישראל. מדוע יש חשש כי בני ישראל ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה? הרמב"ם רואה את ההינחמות הזאת כטבע האדם, ואילו את הדרך הארוכה - כחינוך לסבל המכין את העם לקראת האתגרים הצפויים לו בארץ ישראל:

...לולא סבלם ויגיעתם במדבר, לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף...' מפני שהנוחות מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ לב.[5]

ההינחמות יכולה להיות ביטוי של גמישות, ואזי היא מידה טובה. היא יכולה להיות ביטוי של פינוק וחוסר יכולת לעמוד בקשיים, ואזי היא מידה רעה.

יש כאן משהו מוזר. הרי בני ישראל לא היו בוגרי חיים בורגניים מפנקים. הם היו עם של עבדים. על פניו, הם היו רגילים לחיי סבל. אם כך, מדוע יש חשש שכאשר ייתקלו בקושי - ינחמו? נראה שהרמב"ם מתייחס לכך, בפעם נוספת בה הוא מתבונן בפרשתנו:

...אין מטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם ואחרי כן מיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק...[6]

יש סבל ויש סבל. סבל של עבדים כולל תנאים קשים, יחד עם חולשת הרצון המשועבד לאחר. סבל של בני חורין דורש התמודדות עם תנאים קשים וגם חוזקת הרצון והבחירה. ההינחמות שחשש ממנה ריבונו של עולם, היתה הינחמות של רצון רופס שלא הורגל להתמודד עם קשיים של בחירה ורצון.

אהרון אפלפלד בספרו 'האיש שלא הפסיק לישון', מספר על אהרון, העולה החדש הנמצא עם חבריו במסעות אימונים לקראת מלחמת השחרור. בחלומו הוא פוגש את אביו - שנרצח בשואה, המתמודד כסופר עם חיפושי המבע המדויק. על רקע זה הוא מספר:

 אותו לילה שוב ראיתי את אבא. הפעם נדמה היה לי שהוא אינו כותב אלא חורת. גבו כפוף וידו אוחזת בכלי החריתה בחוזקה.
'אבא' אמרתי, 'המאמץ שלך רב יותר מהאימונים שלי'.
'זה עט חדש, אני חייב להתרגל אליו.'
'מוטב להתאמן מאשר להכניע את הנייר בעט חריתה.'
'זה גורלי, יקירי, גורלי הוביל אותי אל הבלתי אפשרי ואמר לי להתמיד בו. אתה צודק, מוטב להתאמן, אדם שמתאמן יודע לנשום נכון, גופו חסון וגמיש, ובסופו של דבר יגיע אל הזקנה בבריאות טובה.'
'האימונים משנים אותי, וזה כואב לי.'
'תן להם לשנות אותך,' דיבר הייאוש מגרונו של אבא.[7]

האימונים בדרכי המדבר, שינו גם את בני ישראל. הם מחזקים אותם בגוף ובנפש. מעתה יוכלו לבחון את דרכם ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה. אם ינחמו - יהיה זה מבחירה, ולא מחולשת הרצון. ריבונו של עולם - מנקודת מבטי - לא רוצה אנשים הפועלים באופן אוטומטי, לא חושבים על מה שהם עושים ולא בוחרים. הוא רוצה אנשים החושבים על מעשיהם, בוחרים - מתוך כוח ולא מתוך חולשת הרצון.

 

[1] שמות י"ג י"ז.

[2] בראשית ו' ז'.

[3] שמואל א' ט"ו, י' - י"א.

[4] שם כ"ח - כ"ט.

[5] מורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ד.

[6] שם שם פרק ל"ב.

[7] עמוד 24.

27.01.2018

1. הינחמות בשמואל, - נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (לירז מלכה)

תחילה אציין שהשיעור מעורר מחשבה וחיבור, ועל כך תודה.
שנית, אם יורשה לי להציע שההינחמות מצד הקב"ה בשמואל אינה אפשרית, לא בגלל שהקב"ה לא יכול להנחם, שכן אנו יודעים שניחם בדור המבול.
אלא, שבשונה מדור המבול, שעשו רק רע כל הזמן, והעולם היה קיים על יושביו, בזמנו של שמואל היה קיים דבר שלא היה קיים בדור המבול וזהו "עם ישראל". ועל כן שמואל אומר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".
אין שקר בעמ"י, קיומו כולו אמת והקב"ה לעולם לא ינחם על הקיום של עם ישראל בעולם ונצחיותו ועל כן הקב"ה מעדיף להעביר את ההנהגה מידיו של שאול לידיו של דוד, הטוב ממנו. (אולי גם טוב בניגוד לרע, שמקום שיש רע הקב"ה כן "מתנחם" שכן כל מהות הקיום הוא לטוב).
אוסיף ואציין כי גם לאחר חטא המרגלים כשהקב"ה רצה לכאורה להשמיד את עם ישראל במדבר ואומר זאת למשה שמצדו התפלל ותפילתו ביטלה את "הגזירה". נראה שמהות פנייתו של הקב"ה למשה הייתה כדיי שיתפלל, שכן לו הגיע ה' למצב של כליה של עמ"י הוא היה עושה זאת כפי שעשה בדור המבול ולא "מגלה מחשבתו" למשה, האדם היחיד שיכל להציל את עמ"י מפני גזירה קשה.

שבוע טוב!

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יקבלו חסינות? הרבנים הראשיים.  צילום: פלאש 90

הצעת חוק: חסינות לרבנים מפני העמדה לדין פלילי

קרא עוד