פרשת בשלח: על ההדר

בשירת הים מופיע המשפט "זה א-לי ואנוהו" ממנו נלמד נושא ההדר במצוות, מה הוא הדר? ומהו הטיפוס המהדר?

ד"ר משה מאיר
י בשבט התשעו
,
20 בינואר, 2016 22:12
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

כך פותח משה את שירת הים:

...אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

מה פירוש הביטוי 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'? ומה פשר המילה אַנְוֵהוּ? כך כותב רש"י:

'זה אלי' - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים'.
...'ואנוהו' לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה' ט'-י') 'מה דודך מדוד? דודי צח ואדום...' וכל הענין.

יש כאן תנועה דיאלוגית. ריבונו של עולם מתגלה בכבודו אל האדם, והאדם נענה לו בסיפור נויו ושבחו. התבוננות זו מובילה אותי להתבוננות נוספת - במושג ה'כבוד', שהוא מושג טעון ביותר בשפה התנ"כית. כך כותב הרמב"ם בפרק ס"ד של החלק הראשון מ'מורה נבוכים':

'כבוד ה'', יש שהכוונה בו לאור הנברא אשר האל משרה אותו במקום, על דרך נס להערצה: 'וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו...' [שמות כ"ד ט"ז]. אך יש שמתכוונים בו לעצמותו יתעלה ואמיתתו כמו שנאמר: 'הראני נא את כבדך [שם ל"ג י"ח] ובאה התשובה 'כי לא יראני האדם וחי [שם כ'] - מה שמורה שהכבוד הנאמר כאן הוא עצמותו...

כלומר, הביטוי 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', נמצא בשדה השפה של כבוד מתגלה ותגובה של כיבוד הנענית לו. והנה, מפנה מפתיע מתרחש ביחס לביטוי בשפת החכמים. הם לוקחים אותו כבסיס לדרישה נורמטיבית מיוחדת ומסקרנת:

חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין, ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר 'זה אלי ואנוהו', עשה לפניו מצות נאות, כדברי רבי ישמעאל... [סופרים ג' י"ז]

'זה אלי, ואנוהו' - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. [שבת קל"ג ע"ב]

מכאן צמח המושג 'הידור מצווה', הקשור לשדה השפה שפרשנו קודם לכן - 'הדר', 'כבוד', 'נוי'. הידור המצווה, התוספת הכמותית והאיכותית הפך לישות משפטית, הנה שלוש דוגמאות. הראשונה - הגדרה המושג הכללי וכימותו:

אמר רבי זירא אמר רב הונא: במצווה - עד שליש.
מהו שליש?
אולי שליש ביתו? [שצריך להשקיע שליש מרכושו כדי לקיים מצווה]
אלא מעתה, אם הזדמנו לו שלוש מצוות, ייתן את כל ביתו?!
אלא אמר רבי זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצווה. [סכום ההידור כשליש מסכום המצווה עצמה].
הקשה רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר?
תיקו.
במערב [בארץ ישראל] אמרו משמו של רבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא. [עד שליש בהידור - משל האדם כמו שנאמר - 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, יותר מכך - יקבל הקדוש ברוך הוא שכר על כך בעולם הזה]. [בבא קמא ט' ע"א - ע"ב]

הנוי - שהוא ההידור - הפך לחלק מהמצווה, עד כדי כך שדינו כדינה. הנה כך שונה הברייתא במסכת סוכה:

סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין [אריגים מעוטרים בצבעים וצורות] ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים, פרכילי [אשכולות] ענבים ועטרות של שבולין, יינות שמנים וסלתות - אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם - הכל לפי תנאו. [סוכה י' ע"א - י' ע"ב]

ההידור הוא קטגוריה המכפילה את עצמה, מקבוצת מקיימי המצווה מתפצלת קבוצת המהדרים, וממנה קבוצת המהדרים מן המהדרין:

מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. [שבת כ"א ע"ב]

בואו ונתבונן עתה בטיפוס המהדר, מיהו ומה סוד נפשו?

זווית ראיה מיוחדת על הטיפוס, מאפשרת לנו ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. מבלי להיכנס להיבטים הפוליטיים של המחלוקת בין השמאל לבין הימין, ישנה מחלוקת עמוקה שלא רבים מודעים לה. ז'בוטינסקי, העמיד דמות אדם אידיאלי, שתכונת היסוד שלה היא ההדר. מהו ההדר הבית"רי? כך כותב ז'בוטינסקי:

ה"הדר" מורכב מאלף "דברים של מה בכך", שחוברים יחד לעצב את חיי יום יום שלנו. אכול בשקט ובמתינות, אל תבליט את מרפקיך בשעת האכילה. אל תגמע את המרק בקול הנשמע למרחוק; בלכתך ברחוב, בחבורה, אל תכבוש את כל המדרכה; בעלותך במדרגות ביתך בלילה, אל תשמיע קולך ברמה, שמא יתעוררו השכנים; פנה דרך ברחוב לאשה, לאיש בא בימים, לילד, לכל אדם יהא הוא גס הרוח, לא אתה; כל זאת ועוד שורה אין סופית של דברים אחרים של "מה בכך" יוצרים את ה"הדר הבית"רי".

אולם חשיבות מרובה עוד יותר נודעת ל"הדר" המוסרי. עליך להיות רחב לב: כל עוד אין מדובר בעניינים עקרוניים, אל תתמקח ואל תירתע מפני ויתורים זעירים, מוטב שתקריב אתה את קרבנו, משתדרשנו מזולתו. כל מלה יוצאת מפיו חייבת להיות "מלת כבוד", ומלת הכבוד שלך צריכה להיות חזקה מברזל. יש לצפות לבוא היום, בו כל יהודי שירצה להביע את ההוקרה העליונה של יושר אנושי, של דרך ארץ והערכה, שוב לא יגיד כמו היום. "זהו ג'נטלמן אמיתי"! אלא יאמר: "זהו בית"רי אמיתי"! [עקרונות מנחים לבעיות השעה]

האידיאה של ה'הדר' היא הווריאציה היהודית של אידיאת ה'ג'נטלמניות' הגברית והאלגנטיות הנשית. השוו נא את דבריו אלה של ז'בוטינסקי, לדבריו של א.ד גורדון איש תנועת הפועלים:

אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו. העיר - שם אתה מוצא את הכל... מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר... והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין סוף ולתוך חיי עולם...

אנחנו שבים אל הטבע... בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים...כל החומות והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, ים אחד גדול לאין סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים!

התיקון הראשון שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות... ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, - כולם משתתפים בבת אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו 'אני חי'. [חשבוננו עם עצמנו]

א.ד גורדון רואה את האידיאה ביציאה מהעיר אל הכפר, בשבירת הגבולות והסייגים. מכאן צמח הטיפוס ה'צבר' אותו הפליא לתאר עוז אלמוג. אדם מחוספס, לא פורמאלי, בגדיו בגדי עבודה, הוא מוותר על גינוני הכבוד האירופאים, על התארים. בעולם הזה גברים ונשים שווים זה לזה בחובות ובזכויות, וגם במלבושים. לעומתו ז'בוטינסקי מתאר את הטיפוס בעל ה'הדר'. הוא אדם עירוני באופן עקרוני, יש סייגים רבים וכללי נימוס להתנהגותו, יש הבדל מהותי בין גבר לבין אישה והגבר קרוא להתנהג כג'נטלמן ביחס לאישה. זהו אדם ההדור בלבושו, המקפיד על נימוס לשוני הכולל תארים ותארי גוף שלישי לאחר המכובד.

מה לזה ולשאלת ההידור במצוות? מעבר לקרבה הלשונית, נראה שכאן באה לידי ביטוי המחלוקת החשובה הזאת. ההידור לוקח את המצווה ונופח בה נשמת חיים, מלאות של קיום וחיים. ההידור של איש ההדר הבית"רי, יהיה סגנון אלגנטי ומכובד של המצווה, כללים של קיום המביאים לידי ביטוי יחס של כבוד לריבונו של עולם. ההידור של איש העבודה, של הפועל, יהיה חתירה לא להסתפק בקיום הפורמאלי של הצו, אלא לחתור אל תנועת החיים הגלומה בו. אלה ואלה לא מסתפקים בלחיות את החיים 'סתם', מתוך התגלגלות מוחצנת. אלה ואלה מחפשים את מלאות החיים, את המעבר, את ההידור ואת ההידור שבהידור. אלה מוסיפים כללי התנהגות מסוגננת, ואלה מבטלים את החיצון ושואפים לחיים הפנימיים. ואתה? ואת?

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יהודה ושומרון צילום: פלאש 90

"החלטה אמיצה והיסטורית": בימין מברכים על הודעת ארה"ב

קרא עוד