מהו כוחה של קללה? מה יכול המקלל לעשות עד שהתורה ציוותה כי לא יבוא מואבי בקהל ד', כיוון שבלק שכר את בלעם? מדוע מייחסת התורה חשיבות מרובה כל כך לקללה עד שיעקב ירא ממנה, לאו מיוחד מצווה לא לקלל חרש, ומעמד שלם נערך עם כניסת עם ישראל לארץ כשאחד ממרכיביו הוא הר הקללה ?
באופן טבעי, העיסוק בשאלת הקללה מושך אל המאגיה, אל ההכרה בכך שיש דרכים נוספות להשפיע על העולם, מלבד אלו המוכרות לנו במערכת החושים. בהתייחסותה לקללה, כמו גם אל בעל האוב והידעוני והמנחש והמכשף, מלמדת התורה כי ישנן דרכים רבות לעצב את פני המציאות, ואין אנו יכולים לקפל את הכל תחת כנפי הרציונליות ומדעי הטבע. גדולי ישראל ניסו במשך הדורות כולם, לבאר מקצת מכוחות אלו, ובעלי הנטייה המחשבתית-פילוסופית מיעטו במשמעות כוחות אלה ככל שיכלו, אך לא יכלו לעקור מהתורה את זיכרון הכוחות המיוחדים.
אף חז"ל נקטו בדרך זו. כשבאו חז"ל לאפיין את מידתו של בלעם הרשע, וללמד אותנו את שניתן להסיק מדמותו, לא מיקדו את המבט על יכולתו המאגית, כי אם על נקודת המבט הסובייקטיבית. המקלל, לפי שיטתם, הוא המביט בעין רעה על המציאות. תלמידיו של בלעם הרשע הם בעלי העין הרעה.
עמדת חז"ל מלמדת כי אין המציאות אובייקטיבית כלל ועיקר. אמנם, קווי מתאר כלליים מתחייבים מקיומו של עולם פיזי, אולם ככל שאנו מעמיקים אל תולדות הרעיונות והאנשים, הדעות והמציאויות, שאלת הפרשנות הופכת להיות שאלת היסוד. אותה נקודת מבט קנטייאנית המלמדת על אי יכולתנו להכיר את הדבר כשהוא לעצמו, מצויה בעומק דבריהם של חז"ל. מכאן, ששאלת המבט בו מתבונן אדם על המציאות הופכת לשאלת היסוד בדרכה של תורה.
זהו גם כוחה של קללה. הקללה מגדירה את היחס הסובייקטיבי אל המציאות. בלעם שהתבונן בעין רעה על ישראל, ביקש להעניק פרשנות שלילית לתופעות אותן ראה. ניתן להתבונן, לדוגמה, על הצניעות בה היו אוהלי ישראל בנויים בשתי דרכים – ראשונה בהן בעין רעה, הרואה את השלילה באי ארגון המחנה באופן צבאי, ובבזבוז מקום חיוני לצפיפות אוהלים, אן בהגדרת הצניעות כחולשה ירודה; שניה בהן – בעין טובה בה הכריח הקב"ה את בלעם להתבונן, היא להכיר או אור הקדושה והטהרה השורה על אוהלי ישראל, שאין פתחיהם מכוונים האחד לשני. אין דרכי ההתבוננות סובייקטיביים בלבד – יש להן השפעות עמוקות על דרכי ההתייחסות והתגובה, על הפעולות הננקטות מול המציאות ועל המוטיבציה הפנימית הנובעת מתיאור מצב מסוים.
דוגמה נוספת לדבר היא ההתייחסות אל שאלת המלוכה, התופסת מקום נרחב הן בפרשה והן בהפטרה. בלעם נאלץ לדבר על ארגון האומה הישראלית כמלכות הקמה ומנצחת את אויביה, וחוייב להתייחס לעם ישראל בדימוי של ארי הקם מרבצו. ניתן להקיש מכך מה ביקש לעשות – הוא ביקש לומר כי אין עם ישראל אלא עבד מתפרץ הבורח מפני אדוניו, ועל כן אין הוא זקוק זכאי להגדרה עצמית כאומה ממלכתית (יסוד זה שמעתי מהרב מדן). יש הבדל עצום בין התבוננות על עם ישראל במבט של קללת בלעם לבין זו ההופכת קללה לברכה כי אהבנו ד' אלוקינו.
על כן, על אף שהקללה מתחילה בנקודת מבט פנימית יש לה כוח עצום, שכן הגדרת המציאות נעשית על ידה, והיא גוררת בעקבותיה השפעות נרחבות, לא רק במישורי הפעולה המאגיים, כי אם בפועל ממש. בשורתה של הציונות הדתית אפוא היא המשך להנהגת הקב"ה ביחס לבלעם. היא מתבוננת בעין טובה על המציאות הגאולית בתוכה אנו מתהלכים, ומכוחה של זו מתעוררת לפעול. אין היא נופלת בתהומות הייאוש המקלל את דמותנו – בין מעולם דתי ובין מעולם חילוני – כי אם קוראת למציאות עת תחייה, ומכוחה של הכרה זו מוצאת עצמה מברכת ומתברכת.