איש כערכו

מיכל טיקוצ'ינסקי‎ 10/05/18 18:30 כה באייר התשעח

איש כערכו
הרבנית מיכל טיקוצינסקי, צילום: באדיבות המצלם

אדם המבקש להקדיש את עצמו למקדש, ואומר – "ערכי עלי", צריך לתרום בממון את סכום ערכו. התורה גם קובעת מהו ערך זה ומציינת ערך קבוע ואחיד המשתנה רק לפי אמות מידה אובייקטיביות כמו מגדר וגיל. ערכה של נקבה בגיל מסוים יהיה זהה לזה של חברתה בת גילה, ערכו של גבר כנ"ל. המשנה במסכת ערכין עמדה על התופעה ואף הניחה אותה בתוך הקשר רחב יותר. וכך נאמר במשנה:

יש בערכין להקל ולהחמיר
בשדה אחוזה להקל ולהחמיר
בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר
באונס ומפתה ומוציא שם רע להקל ולהחמיר (משנה ערכין ג, א)

המשנה מצביעה על כך, שהקריטריונים המכלילים הללו מהווים הקלה עבור חלק מן הנמענים וחומרה עבור חלק אחר.

יש בערכין להקל ולהחמיר. כיצד?
אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל
נותן חמשים סלע.

אם ערכו של כל אדם במגדר וגיל מסוים הוא ערך זהה, ושווה חמישים סלע הולכים לאיבוד הגורמים המבחינים ככשרונות, מראה וכדומה. במקרים מסוימים זה תעריף זול עבור האדם הנדון (אם הוא בעל כישורים וטוב מראה) ובמקרים אחרים זהו ערך גבוה (אם הוא מכוער וחסר כישורים). כך הוא גם לגבי כל מה שנמנה בהמשך הרשימה. מחירו של פדיון שדה אחוזה שהוקדש הוא קבוע. גם אם מדובר בפרדסים מניבי פרי וגם אם מדובר בחולות צחיחים – בשניהם הערך אחיד: חמישים שקל כסף. שור מועד שממית עבד, אין זה משנה מה היה ערכו של העבד, אם מדובר בעבד חרוץ, עצלן בריא או חולה, ערכו אחיד. ערך זה נקבע בתורה להיות שלושים סלע. דין זה של קנס על מוֹת עבד אינו נדון בפרשתנו והוא אינו חלק מדיני הערכים וההקדשות. זהו דין בדיני נזיקין השייך לתחום הלכתי שונה לחלוטין והובא אל משנת ערכין בזכות הדמיון התיאורטי. כך מי שאנס בתולה או שפיתה אותה צריך לשלם סכום קבוע, בין אם הבחורה מפשוטי העם ובין אם היא בת למשפחה אריסטוקרטית. קביעת ערכים אחידים כאלה נותנת ביטוי מוחשי לערך השוויון ולהבנה שהפגיעה יש לה ערך מוחלט קבוע והיא מגמדת את ההבדלים בין בני האדם.

אולם, המשנה יודעת לספר לנו שהעמדה הזו אינה אחידה לכל תחומי ההלכה. כששור ממית עבד אין אמנם הבדל בין עבדים שונים, הנזק קבוע לשלושים כסף, אולם אם השור פוגע בבן חורין הוא משלם נזק מלא ומדויק ההולם את הנזק שנגרם. החובל בעבד או בבן חורין אמנם משלם לשניהם לפי קריטריון אחיד- רמת הנזק. אך כידוע רמת הנזק נקבעת על פי הנזק הממשי וזה משתנה מעבד לבן חורין. גם המבייש אדם מפצה אותו על פי קריטריון שיש בו אפלייה: "הכל לפי המבייש והמתבייש". לא כל מי שמבייש בושתו פוגעת, ולא כל המתביישים זהים, מעמדם החברתי – וממילא הפגיעה בו – עשויים לשנות את גובה הפיצוי שייפסק להם.

דרכה של משנת ערכין לאגד את משטרי הפיצוי והשומה השונים נועדה להבליט את החריגים: שומת ההקדשות בדרך אחידה אינה תואמת את ערכו של האדם הנערך. הניסוח "להקל ולהחמיר" מתייחס לקביעת התורה שערכם של כל בני האדם זהה. נקודת המוצא של המשנה היא שבני האדם אינם זהים. וכי התורה גם היא חשבה כך במקרים לא מועטים ולפיכך ההסדר של ערכין מצריך עיון.

אך בדרכה. מנקודת המבט ההפוכה, מצביעה המשנה על חוסר אחידות בתפיסת השיוויון בין בני האדם, על כך ששוויון זה מוגבל ומתקיים רק במקרים מסוימים כאשר במקרים אחרים צפה ועולה השונות בין בני האדם.

כך או כך, מתברר ששום דבר מהותי לא השתנה, וערכם של אנשים שונים נמדד בדרכים שונות לעניינים שונים, מתקופות קדומות ועד העידן המודרני שבו שולטים ערכי ההומניזם והשוויון. ערך חיי אדם במדינה ניתן לחישוב בצורה אריתמטית ומאוד לא רומנטית כשסוללים כבישים, או כשמכינים את תקציב סל התרופות. לכל דבר יש מחיר. גם כשתביעת נזיקין על חבלה באדם אחר מתבררת בבית המשפט אפשר לראות כמה שווים חיי אדם, ואף שמדובר בדיון מאוד אישי, הפרגמטיזם מגלה שיש דרך קרה לחישוב הערך. ובשורה התחתונה שומת הנזקים של כל אדם כשלעצמו חושפת שלא כל בני האדם שווים.

כשאדם נזקק לגימלה של ביטוח לאומי, על מנת לשמור על מחייתו ופרנסתו גם שם נוצר חרך הצצה למחשבה של החברה על מהי אנושיות וכמה היא עולה, ושם הערך דווקא אחיד ומדוד ברוב המקרים.

הדרכים לגזירת ערך האדם משתנות לפי ההקשר.  קנסות וגימלות הן אחידות, מזיק חייב בפיצוי לפי אבות הנזק שגרם וכאן יש מקום לדיון פרטני הנוגע לאדם הניזק עצמו, ובבוא המדינה לחלק את עוגת התקציב עליה להכריע הכרעות כואבות- האם לסלול כביש שיפחית תאונות דרכים בכביש פלוני אם הוא בפריפריה או במרכז. האם לתקצב תרבות על חשבון בטיחות, ומי נהנה מהתקצוב בכל אחת מן האפשרויות בסופו של דבר, אמת המידה הלאומית מקטינה את ערכו של היחיד. וכך לגבי ערכין, מפרשתנו עולה שכשאדם מבטל עצמו כלפי שמיא, ערכו הממשי מתבטל.

בתורה מתרחשת אם כן, חלוקה די דומה של הערכה של חיי אדם. ומפרשתנו עולה אולי שמנקודת המבט האלוקית, כל הבריות שוות והקב"ה ברא את כלם שווים גם אם חיצונית זה לא נראה כך. אבל בין הבריות לבין עצמם, הרואים תמונה חלקית וחיצונית המסווגת לפי קריטריונים אובייקטיביים נפער השוני.

בסופו של דבר, נעות גם התורה וגם המשנה בין שני הקטבים של האחידות והשוני. מהו האדם שואלת המשנה? האם הוא אוסף איברים האם שלמות הגוף ובריאות הנפש? התועלת שהוא יכול להצמיח? או שמא הוא סטטיסט, חלק מקבוצה גדולה של אנשים? התשובה היא גם וגם. תלוי מה עומד על הפרק. וכך גם בתודעתנו. לעיתים אנו חשים שווים בזכות המעמד והיכולת, השכר ומקום העבודה, לעיתים, חסרון קטן גורם לנו לאבד משמעות. לעיתים מרגישים כבורג בעולם הגדול והרחב, בטלים באלף אלפי רבבות, ולעיתים דווקא משום כך, בהיותנו חלק מן המין האנושי אנו גאים להיות מה שאנחנו יחד ולשאת בעול יחד עם רבים כמונו, איש איש ותרומתו.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר