פרשתנו – פרשת בהר – עוסקת במצוות חברתיות. עשרים וארבע מצוות יש בפרשתנו שמטרתן להנהיג יחסים נכונים וראויים בין מוכר וקונה, בין מלוה ללווה, בין מעביד לעובד, ובכלל בין אדם לרעהו.
לאחר הפתיחה בענין השמיטה (שכבר נזכרה בתורה – שמות כג, י-יא) מופיע דין היובל (כה, ח-יג):
"וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הִוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשֻבו. יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה. כי יובל הִוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו".
שנת היובל היא שנת דרור לארץ וליושביה, שדות שנמכרו חוזרים לבעליהן ועבדים עבריים (אף אם נרצעו) חוזרים למשפחתם. קולו של שופר התרועה ביום הכפורים בתחילת שנת היובל הוא שמבשר את קריאת הדרור לשדות שחוזרים ולעבדים היוצאים חפשי. דף חדש נפתח.
מלבד מצות עשה של השבת קרקע לבעליהן ביובל, יש גם מצות לא תעשה שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות (כה, כג): "והארץ לא תמכר לצמתֻת כי לי הארץ כי גֵרים ותושבים אתם עמדי".
וכך פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה א):
"ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: 'והארץ לא תמכר לצמיתות'; ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל".
מכירת שדה אינה סופית. היובל משיב את הגלגל אחור, השדה חוזר לבעליו.
לא כדין השדה דין הבית. בית שנמכר שונה דינו מדין שדה שנמכר.
כך כתוב בתורה (כה, כט-ל):
"ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תֹּם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו. ואם לא יִגָּאֵל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חֹמה לצמיתת לקֹנה אֹתו לדרתיו לא יֵצֵא ביֹבל".
שני הבדלים בולטים בין שדה לבית. גאולת שדה נעשית אחרי שנתיים מעת לעת מיום המכירה ולא קודם לכן, והשדה חוזר לבעליו ביובל. לעומת זאת גאולת בית אפשרית אך ורק בשנה הראשונה, ולאחר מכן נחלט הבית ביד הקונה אותו לצמיתות ואינו יוצא ביובל. מה פשר שני הבדלים אלו?
הרלב"ג מבאר שההבדלים בין שדה לבית נובעים מכך שבכל אחד משני הדינים (דין מכירת שדה ודין מכירת בית) רצתה התורה ללמדנו תועלת אחרת. וכך הוא כותב בסוף הפרשה (לפני התועלות. מהדורת מעליות, עמ' 440):
"והנה מה שהחמירה התורה בענין מכירת בית מושב עיר חומה, שלא תהיה לו גאולה כי אם עד שנה אחת, ולא יצא ביובל, הוא מבואר התועלת; והוא, לפי מה שאחשוב, כדי להעמיד יישוב זה המקום הנכבד המוקף; וזה, שאם היה יוצא ביובל, לא היה הקונה משגיח בענין תיקון הבית ההוא, ויתקלקל ויפול, ויהיה זה סיבה אל חורבן המקום ההוא".
אדם הקונה בית לזמן קצוב אינו משקיע בטיפוחו, כיון שהוא יודע שבית זה אליבא דאמת אינו ביתו; בית זה הוא רק מקום לשבתו אך לא לצמיתות. הזנחת הבית עלולה לגרום לנפילתו של הבית במשך הזמן, ואת זאת רצתה התורה למנוע. התורה רוצה בישוב הארץ, ולכן רואה חשיבות ותועלת בקיומו של בעל בית קבוע אשר ישגיח בענין תיקון ביתו, ונושבה הארץ.
אמנם, בענין מכירת שדה (וגם בענין שחרור עבדים) רצתה התורה להשיג תועלת אחרת; כך כותב הרלב"ג (עמ' 441-440):
"והנה בענין שוב האחוזה לבעליה ביובל, ושוב האדם למשפחתו, תועלת אחר; והוא, כי זה יהיה סיבה שלא יהיו נואשים מטוב, האנשים הקשי-יום, לדעתם כי בבוא היובל ישובו אל קניניהם, ולזה יהיה להם חריצות להשתדל לאסוף ולכנוס מה שיצטרך להם למחיתם, ולא יתרשלו ותרפינה ידיהם לחושבם שאין להם תקומה עוד, כמו שתראה בקצת האנשים שהם נואשים מטוב לזאת הסיבה, והיה זה סיבה אל התמדת חסרונם".
חוסר האפשרות להשיב את הגלגל אחור ולפתוח דף חדש הוא שורש היאוש. אדם שנאלץ למכור את שדהו או את חרותו כתוצאה מקשיים כלכליים, הוא אדם שהיאוש רובץ לפתחו. מה טעם לאסוף ולכנוס – ישאל אדם זה את עצמו – אם בין כך ובין כך אין לי עוד תקומה; אבדה תקוותי, נגזרתי לי! אכן רפיון ידיים והתרשלות מנסיונות שיקום כתוצאה מיאוש הם "סיבה אל התמדת חסרונם" של אנשים קשי יום.
מטרת התורה במצוות חזרת שדות ושחרור עבדים ביובל היא להאיר לאנשים קשי יום את המחר; המכירה אינה סופית, יש סיכוי להשתקם. הסיכוי, האפשרות והתקווה הם שיאירו לאנשים קשי יום גם את ההווה.