סגור
חדשות כיפה

על השמרנות- פרשת בהעלותך

השמרן עומד על ערכיו, כאיש שונה - ולעיתים מוזר - אל מול כל רוחות השינוי הנושבות סביבו. משה מאיר על פרשת השבוע

משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

כך פותחת פרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

ההיגד המורה שאהרן עשה על פי הציווי - מוזר, הוא מתבקש מאליו. ברור שלא משנים, את החוק הלא צריך לקיים. זה הרקע לדברי רש"י: 'להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה'. אפשר לקיים את החוק ולשנות, להוסיף פרשנות או תנאי - להטביע חותם אישי. אבל אהרון שומר על חוק, שמרנותו היא המתוארת בדיבר. דברי רש"י מעוררים אותי להתבונן במתח שבין השינוי לאי השינוי.

כאיש בית המדרש, אני אוהב את השינוי. 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש' הורה רבי יהושע [חגיגה ג' א'], ואין חידוש ללא שינוי. ירמיהו [ל"א] וישעיהו [י"ח] יוצאים כנגד המשפט אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. הם מורים כי אדם יכול לשנות את גורלו, את הביוגרפיה שלו, את לבו. במחלוקת בין הרמב"ם המצייר חירות מוחלטת ובין רבי חיסדאי קרשקש המורה על הכרח כמעט מוחלט - ליבי נוטה אל הרמב"ם. עולם של חירות חידוש ושינוי הוא עולמי. על הרקע הזה אני מתבונן בערך ההפכי, בשבח אהרן 'שלא שינה'.

בהקשר היהודי החדש, הועלה ערך השינוי לערך הזהה - לכאורה - עם המודרניות. התנועות הליבראליות חרטו אותו על דגלן, וגם פלחים מהיהדות האורתודוכסית חותרים במלוא המרץ למימושו. שינוי ההלכה, שינוי מעמד האישה, שינוי ביסודות האמונה הפכו למחוזות חפץ. מי שמעז להביע עמדה נגדית מואשם כפונדמנטליסט. 'שמרן' הפך לתואר גנאי, המורה על ניתוק מהמציאות הדינאמית והמשתנה במקצבים מהירים יותר ויותר.

אני מתבונן בדמות שהיא מהחשובות בעולמי, רבן גמליאל. רבן גמליאל היה איש שלא הלך בתלם. הוא התרחץ לאחר שמתה אשתו. תלמידיו תמהו ואמרו: 'לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?' והוא השיב להם: 'איני כשאר כל אדם, אסטניס אני' [משנה ברכות ב' ו']. הוא הכיר בכך שהוא איש מיוחד, שאיננו חי בתלם, איש שצריך להתרחץ כל יום. 'כשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין' [שם ז']. שוב תמהו התלמידים - 'לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?' רבן גמליאל מתגלה כמי שמכיר בייחודיות של האדם, והוא עונה להם: 'אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.' אני מניח שרבים היו מאפיינים את רבן גמליאל כליברל, כמי שמוכן לעגל פינות, כאיש של שינוי. אך האינדיבידואליזם שלו הוא עמוק יותר. למרות ש'חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה', רבן גמליאל 'קרא בלילה הראשון שנשא' [שם ה']. שוב תמהים התלמידים - 'לא לימדתנו רבנו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?!' ותשובתו של רבן גמליאל היא: 'איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.' רבן גמליאל שומר על סדר יומו, גם בימי המשתה הסוערים. האינדיבידואליזם שלו הוא עקבי ומגוון. כשצריך לשנות כדי לשמור עליו - הוא משנה, כשצריך לשמר - הוא משמר. העיקרון המארגן של חייו הוא הליכה בדרכו שלו ולא בדרך הרבים [שלא לומר העדר]. כך הוא שומר על מנהגו ללכת לבית המרחץ, למרות שהפך לבית המרחץ של אפרודיטי אלת האהבה שפסלה מוצב במרחץ [משנה עבודה זרה ג' ד']. שימו נא לבבכם גם לחיינו שלנו: בהקשרים רבים - לא בכולם - השמרן הוא זה שהולך נגד הזרם, לא מוכן לחשוב ולחיות כמו כולם.

השמרן עומד על ערכיו, כאיש שונה - ולעיתים מוזר - אל מול כל רוחות השינוי הנושבות סביבו. חשבו נא על הצו הקטגורי של קאנט. קאנט טוען שחוק מוסרי חייב להיות מוחלט. אם נגזור ממנו את האיסור לשקר, אזי אסור יהיה לשקר בכל מקרה. גם אם איש בורח מרוצחו ומתחבא בביתך, אסור לשקר לרודף ולומר לו שהוא לא בבית. רובנו ככולנו חולקים על כך, אך אי אפשר להתעלם מהאתגר שהצו הזה מציב בפנינו. החוקים המוסריים - כפי שהוא הרמב"ם [מורה נבוכים חלק א' פרק ב'] הם 'מוסכמות', הם יחסיים. הם לא מוחלטים כחוקי הטבע. קאנט טוען שרק אם אנחנו, בני האדם נעניק להם מעמד מוחלט - הם יחזיקו מעמד. ולא - הם יקרסו ויגררו אותנו לכאוס אתי. זה מזכיר את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי - 'כיצד מרקדין לפני הכלה?' [כתובות ט"ז ע"ב]. בית הלל מורים לשנות מהאמת ולשיר - 'כלה נאה וחסודה'. בית שמאי אומרים - 'מדבר שקר תרחק' ועל כן שרים 'כלה כמות שהיא'. בית שמאי שומרים על האמת כמו קאנט, כמו שהשמרן שומר על ערכיו מפני השתנות הזמן.

לסבי זכרונו לברכה היו הרבה כללי התנהגות: אסור לקרוא בשכיבה, אסור לגעת בעיניים, צריך לאכול רק בישיבה ועוד ועוד. פעם אחת ראה שאני לא נוהג על פי אחד מכלליו והעיר לי. אמרתי לו: 'סבא, מה יש?!' אני זוכר כיצד הוא מזדקף, מתכנס ואז אומר בשקט ובנחישות: 'אסור לומר מה יש על שום דבר, מכיוון שאפשר לומר מה יש על כל דבר.'

אנחנו רואים בעיננו כיצד מדינות קורסות סביבנו, סדרי חיים מתפוגגים. התרבות המכילה את המוסר היא שבירה. קל לשיר את שיר השינוי והתמורה, אבל צריך להקשיב גם לקול השמרן. כל כך חשוב להחזיק בכללים שהתקדשו על ידי שמירתם, הם ושכמותם הם תנאי הכרחי לכך שחוק יהיה חוק, שסדר ישרור ולא כאוס בו זרמי תשוקות ויצרים ישטפו את כל אשר נבנה על פני האדמה. אהרון הידוע במסורת כאיש שלום היודע לייצר פשרות, מופיע בפרשתנו כאיש השמירה על הקיים, המבטל עצמו ואת היצירתיות שלו אל מול הצו. גם אם אנשי בית המדרש אנחנו, והחידוש והשינוי הם ערכי היסוד שלנו, חשוב שנאמר שבחו של אהרון - של האהרון שבתוכנו - שלא שינה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חיים כץ צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

מנדלבליט הכריע: כתב אישום יוגש נגד השר כץ

קרא עוד