על הענווה

בתודעתם של מרים ואהרון, לקיחת האישה הכושית מהווה פריצת גבולות. משה מרשה לעצמו, את אשר אחרים - כולל אחיו - לא יכולים להרשות לעצמם. הם רואים זאת כהתנשאות, כמי שליבו גבה מכיוון שאלוהים דיבר עמו

ד"ר משה מאיר 04/06/15 10:04 יז בסיון התשעה

על הענווה
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

פרשת בהעלותך, מאפשרת לנו להתבונן במידת הענווה. היא מציגה בפנינו, את מה שמכונה 'פרדוקס הענווה'. משה נשא אישה כושית. זאת עובדה מפתיעה, שחרור מגזענות כבר באותם ימים קדומים. משה הוא האיש שהגיע לשיאה של הכרת אלוהים, בורא שמים וארץ. הוא האיש שתודעתו ורגשותיו רואים כל אדם, כנברא בצלם אלוהים. משפחתו של משה, מתקשה לעכל את השידוך:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'.

בתודעתם של מרים ואהרון, לקיחת האישה הכושית מהווה פריצת גבולות. משה מרשה לעצמו, את אשר אחרים - כולל אחיו - לא יכולים להרשות לעצמם. הם רואים זאת כהתנשאות, כמי שליבו גבה מכיוון שאלוהים דיבר עמו. לדידם אין לו עילה להתנשאות, שהרי גם עימם דיבר האלוהים. לפני שמספרת לנו התורה מה היתה תגובתו של ריבונו של עולם, היא מוסרת לנו מידע החשוב להבנת ההתרחשות:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

על רקע זה מופיעים דבריו של ריבונו של עולם:

וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.

לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!

ריבונו של עולם מבליט את עליונותו של משה על פני יתר כל הנביאים, ובכללם מרים ואהרון. משפט העובדה המורה כי משה עניו, מבהיר מדוע משה לא הדף את ההתקפה עליו. הוא זקוק היה למישהו אחר, שיענה לאחיו על דבריהם. על פי המסורת, משה הוא הדובר את התורה. מכאן שאת המשפט 'והאיש משה עניו מאוד...', אמר משה. וכאן הפרדוקס. על פניו, הענווה היא חוסר הבלטת האדם את עצמו. כאן משה מבליט את עצמו כעניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה. והרי הבלטה זו מורה, כי משה איננו עניו?!

אפשר לפתור את הפרדוקס, הן על פי המסורת והן על פי המחקר הביקורתי. על פי המסורת, אפשר לייחס את המשפט לריבונו של עולם. משה רק מוסר את דבריו, אך לא הוא ההוגה והיוצר אותם. על פי המחקר הביקורתי, אפשר לייחס את המשפט לסופר מאוחר. לא משה הוא האומר אותו, וממילא הפרדוקס מתפרק. אך דווקא הותרת הפרדוקס על מקומו היא המעניינת, היא המאפשרת התבוננות במידת הענווה. מה עוד שאותו הפרדוקס קיים, גם בדברי החכמים. שם אין אפשרות להתירו, ויש צורך לחפש לו פתרון אחר:

מסורת חכמים מורה: 'משמת רבי, בטלה ענווה ויראת חטא' [סוטה מ"ט ע"ב]. על כך אומר האמורא רב יוסף לתנא ששנה מסורת זו: 'אל תשנה 'ענווה', שהרי יש אותי - אני עניו' [שם, בתרגום]. ושוב פרדוקס: אם רב יוסף אומר שהוא עניו, הרי הוא מבליט את עצמו ושוב איננו עניו.

אם נתבונן במידת הענווה, נראה שאפשר להגדיר אותה באחד משני אופנים: האחד - מהותני, השני - מעשי.

הענווה המהותנית היא העדר הבלטת האדם את עצמו, יש לה מופע חיצוני ומופע פנימי. המופע החיצוני - איש המעלה לא יאמר על עצמו, שיש לו יתרון על פני האחר. המופע הפנימי - איש המעלה לא מודע לכך, שיש לו יתרון על פני האחר. על פי ההגדרה הזאת, פרדוקס הענווה במקומו עומד, ואין לו התרה.

הענווה המעשית היא שלילה של יתרון מעשי לאיש המעלה על פני האחר. הוא יכול להיות מודע ליתרונו, הוא יכול אף לומר שיש לו יתרון. אך אם עניו הוא, הוא דורש שוויון מלא לכל בני הקבוצה. יתרה מזו, הוא שואף להעצמתם, למרות שבכך ייעלם יתרונו. על פי הגדרה זו, יש פתרון והתרה לפרדוקס הענווה. משה ורב יוסף יכולים לומר על עצמם שהם ענווים, ואין בכך כדי לשלול מהם את הענווה. מבחנם לא יהיה מבחן של שפה, אלא מבחן של המעשה. כך מספר התלמוד על רב יוסף:

אמר רבי יוחנן: חלקו בה רבן שמעון בן גמליאל וחכמים. אחד אמר: סיני עדיף ['סיני' הוא הבקי ובעל הידע] , ואחד אמר: עוקר הרים עדיף ['עוקר הרים' הוא החריף והמפולפל]. רב יוסף - סיני, רבה - עוקר הרים.

שלחו לשם [לארץ ישראל], איזה מהם קודם?

שלחו להם: סיני עדיף, שאמר מר: הכל צריכים לבעל החיטים [בעל הידע משול לבעל החיטים].

למרות זאת, לא קיבל רב יוסף עליו את ההנהגה. רבה מלך עשרים ושתיים שנים, ואחר כך מלך רב יוסף. כל השנים שמלך רבה, רב יוסף לא הזמין אומן לביתו [אלא הלך אל האומן, כדי לא לנהוג במנהגי מנהיגות].

[הוריות י"ד ע"א, בתרגום]

רב יוסף הוא עניו מעשי, למרות יתרונו על רבה הוא מוותר על המנהיגות. על כן הוא יכול להעיד על עצמו שהוא עניו, מבלי לפגום בענוותנותו.

בפרשתנו יש תמונה, המלמדת אותנו כי גם משה הוא עניו מעשי. משה מאציל מרוחו על שבעים הזקנים, כדי להקל מעליו את עול המנהיגות. האצלת הרוח, גורמת לשבעים הזקנים להתנבא. לפתע מתרחשת התרחשות לא צפויה:

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד. וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר, אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

אלדד ומידד לא היו אמורים להיות בקבוצה המואצלת, הם לא היו אמורים להתנבא. והנה, בכוחות עצמם וללא האצלה של משה, הם מתנבאים במחנה. יהושע נלחם על כבוד רבו, דורש לכלוא את הסוררים. משה מרגיע אותו, מגלה את ליבו ואת חלומו השוויוני. ולוואי וכל העם היו נביאים. זוהי ענווה מעשית בשיאה. משה מוכן ורוצה לוותר על המייחד אותו, על המרומם אותו מעל בני עמו. את הענווה הזאת אפשר לתאר בשפה, התיאור לא מבטל אותה.

לאחר שהצענו פתרון לבעיה מבחינה פרשנית, בואו ונתבונן בה מבחינת תורת המידות. עמדתי היא, כי הענווה המהותנית היא מידה רעה. התביעה מאיש המעלה לא להכיר במעלתו או להתייחס אליה בשפה, מכניסה אותו לקונפליקט קיומי מסבך חיים. הוא חייב לפתח מנגנונים של הטעיה עצמית, פרקטיקות של טשטוש האמת. חישבו על התלמיד הטוב בכיתה במתמטיקה, שצריך לא להיות מודע להישגיו או לספר סיפור בו הוא תלמיד ככל התלמידים. אדם צריך להיות פשוט, איש אמת בו א' היא א' וב' היא ב'. ברגע שהוא צריך להציג את א' כב' ואת ב' כא', הוא חייב לבנות את עצמו כמסובך ומתוסבך. לעומת זאת הענווה המעשית היא מידה טובה. היא קוראת לאדם לא להתנשא על האחרים גם אם הם פחותים ממנו, לוותר על טובות ההנאה הנובעות ממעלתו. לחלוק את יתרונו עם האחרים, לקדם אותם עד שיהיו שווים לו או אף יעלו עליו. אדם זה מלא ביטחון עצמי פשוט, כי ייחודו לא נובע מיתרונו. גם אם כולם ישוו לו, הוא יישאר הוא והם - הם. בשאלת הנבואה, מי שהצטרף לחזונו הנדיב והעניו של משה, היה יואל הנביא המתנבא:

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.

וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים, הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי. [יואל ג' א'-ב']

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר