פרשת בא: על הכבדת הלב והראש

כובד ראש וקלות ראש. איך משלבים בין כובד ראש למהירות הפעולה הנחרצת? משה מאיר על פרשת בא

ד"ר משה מאיר
ו בשבט התשעז
,
02 בפברואר, 2017 22:39
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

בֹּא אֶל פַּרְעֹה

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו

לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.[1]

כמידי שנה, עומד מולי הפסוק הזה וזועק את קושייתו שיותר מכל היטיב הרמב"ם לנסחה:

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה [של הבחירה החופשית] ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקדוש ברוך הוא הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה...[2]

בין הפסוקים האלה נמצא פסוקנו, המורה - לכאורה - כי פרעה לא יכול היה לבחור אם לשלוח את ישראל ממצרים או לא, שכן ריבונו של עולם הכביד את לבו. הכבדת הלב על פי זה, היא הטלת משקל חיצוני לכיוון אחד המונעת מהלב לנוע בחופשיות אל אשר יבחר בו. על פי פרשנות זו, הכבדות היא השוללת את התפקוד המלא של הלב, הקלות - ההפוכה לה - היא המאפשרת אותו.

ברצוני להציע פרשנות אחרת. יסודה בכך, שבלשון מקורות היהדות יש מעמד אחר ל'כבדות'. כך אומרת המשנה:

אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש...[3]

היפוכו של ה'כובד' הוא ה'קלות', וזאת נתפסת כמידה ראה:

אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.[4]

הקלות היא מצב תודעה לא יציב, הוא אח למצבי פיזור הדעת של השחוק, של השיחה ושל הדברים הבטלים. אל מולם כבדות הראש, הוא המצב השקול, היציב, המתבונן במציאות מתוך אחריות.

פרעה עומד בלחץ המכות, אם תהיה דעתו קלה - הוא יפעל לא מתוך חירות ובחירה אלא מתוך הפעלה חיצונית. הכבדת הלב מהווה משקל נגד למכות, מאפשרת לו לשקול את האפשרויות העומדות בפניו ולבחור.

ייתכן שהפרשנות שהצעתי נראית לכם וייתכן שלא, השאלה העולה מהאפשרות הזאת במקומה עומדת. כיצד יכול האדם לחנך את עצמו לשקול את התנהגותו בכובד ראש, לקבל החלטות מיטביות ולא להיות כעלה נידף ברוח שהכרעותיו מושפעות מגורמים חיצוניים?

למען הדיון הנאות, יש לזכור כי יש הרואים בכבדות הראש מידה רעה. יש החושבים כי פעולה צריכה להיות תולדה של קפיצה, של התגברות על הכבדות ועל ההתבוננות. הנה כך כותב קירקגור על הכרעתו של אברהם לשחוט את בנו:

מי נטע חוזק בזרוע אברהם? מי החזיק את ידו הימנית מונפת עד כי לא נשמטה ברפיון על צידו? כל המתבונן בזה אבריו משתתקים. מי שם כח בנפשו של אברהם, לבל תכהינה עיניו מראות, עד כי לא ראה לא את יצחק ולא את האיל?...

אם בעמדו על הר המוריה היה נתקף אברהם בספק, אילו הביט על סביבו בהיסוס, אם טרם ששלף את המאכלת היו עיניו נופלות דרך מקרה על האיל, אילו מלכתחילה הניח לו אלוהים להקריב את האיל תחת יצחק - כי אז שב לביתו, הכל היה חוזר לקדמותו, שרה שוכנת עמו באוהל, והוא את יצחק הציל, ועם זאת מה שונים היו פני הדברים! ... אז היו מדברים על ההר הזה כעל מקום הבהלה, כי שם אחז הספק באברהם.[5]

קירקגור מעדיף פעולה נחרצת, ללא ספק ללא היסוס ועל כן - ללא כובד ראש מתבונן. זאת פעולה שלימה, אותנטית. אפשר לצרף לעמדה הזאת גם את עמדת ההלכה, ביחס לאופן הראוי להילחם. זאת עמדה שיסודה בתורה שבכתב, המשכה במשנה והיא מגיעה לגיבוש שלם בדברי הרמב"ם ב'יד החזקה':

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'...[6]

הלב השלם - על פי תמונה זו - הוא הלב שאיננו מהסס. ההיסוס, הוא התלבטות בין שני לבבות, בין שתי אפשרויות. בשעת פעולה אסור לחשוב, כי המחשבה מנטרלת את יכולת הפעולה.

הטענה ההפוכה היא, כי גם בשעת המלחמה - ודווקא בה - חייבים לחשוב. צריך לשקול חלופות שונות לפעולה, לבחור באחת ולשלול את השניה. אם לא שוקלים וחושבים בכובד ראש - טועים, כפי שהפרשה המסעירה את מדינתנו מוכיחה.

איך לשלב כובד ראש עם פעולה מהירה ונחרצת - זאת השאלה הגדולה. העמדה שאותה אני מציג כאן היא שאסור לוותר על כובד הראש, ואסור לוותר על הפעולה המוחלטת. צריך לחתור לבנות בנו בית מדרש פנימי היודע להציב את הקולות השונים, להכיר כי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ויודע לפסוק להכריע ולפעול - 'והלכה כדברי...'



[1] שמות י' א'.

[2] רמב"ם הלכות תשובה פרק ו' הלכה א'. במקביל, שמונה פרקים פרק ח'.

[3] ברכות ה' א'.

[4] ברכות ל"א ע"א.

[5] 'חיל ורעדה' עמ' 20 - 21 בתרגום העברי.

[6] הלכות מלכים, פרק ז' הלכה ט"ו.

14.01.2018

1. אשכרה, כל הגויים ערלים, ורק ישראל ערלי לבב! (palmoni777)

מצוה אחת שכוחת אל הייתה לאנושות. מצוות "פרו ורבו". ועד כמה היה אברהם איכפתי בקיום מצוה זו, ניתן לראות ממעשיו עוד משחר ילדותו. שהתנהג כמו איזה שיך' אפנדי, או כמסיונר "על הנפש אשר עשו בחרן". עד שנמאס לו לאלהים וקירב אותו אל גיא התופת גיא בן הינום.

אילו מנגלה או אייכמן היו פוקדים על "לך לך מארצך"! מסתמא היה הולך לו יחידי. ומסופקני אם היה מעז לשאול "על דבר אישתו". אך כשאלהים הוא המצוה, שיחכה לו בסיבוב.

בהגיעו ארצה, "ויהי רעב בארץ" ואברהם, לוט ושרה ירדו לבדם מצרימה. ומה "עם הנפש אשר עשו בחרן"? השד יודע מה נעשה עימם. ואותם הללו שבמקום לעסוק בדרך ארץ חלבו את המלאכים, מסתמא החלו ללסטם את הבריות. כאומרם: "כל שאין מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות" ומי יודע אם לא פתחו גרעין נח"ל אי שם בערי סדום.

במסוף מצרים ניסה אברהם לסרסר את אישתו, למען יטב לו בעבורה. באשר אצל העברים מעבר הנהר, האח הוא הקובע את עתיד אחותו ולא האב. כפי שמצאנו באירוסי רבקה "וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר" וכן "וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם" וזאת במקום לפתוח חומש בדין אונס או מפתה שהדבר תלוי באבי הנערה ולא באחיה.

"הִנֵּה֙ כָּל־הַמֹּשֵׁ֔ל עָלַ֥יִךְ יִמְשֹׁ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּאִמָּ֖ה בִּתָּֽהּ׃
בַּת־אִמֵּ֣ךְ אַ֔תְּ גֹּעֶ֥לֶת אִישָׁ֖הּ וּבָנֶ֑יהָ וַאֲח֨וֹת אֲחוֹתֵ֜ךְ אַ֗תְּ אֲשֶׁ֤ר גָּֽעֲ֙לוּ֙ אַנְשֵׁיהֶ֣ן וּבְנֵיהֶ֔ן אִמְּכֶ֣ן חִתִּ֔ית וַאֲבִיכֶ֖ן אֱמֹרִֽי׃"

לשרה לא היה אכפת שיהרגו את בעלה. אא"כ נגמר לסופר המקרא הדיו, ושכח לציין ששרה אף היא אמרה "אחי הוא"! די בתרעומת פרעה "לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה", כדי להבין שבבואם מצרימה, אברהם אמר אודותיה "אחותי היא" ע"מ שייטב לו בעבורה. ואשרי המאמין כדי שלא יהרגוהו. שאם מטעם זה, היה להם להפרד במסוף מצרים מבלי למשוך תשומת לב מיותרת.

זה שאלהים ניגע את פרעה והצילם, אבוי להצלה זו. שהלוא מאז חיו באושר ועושר כמו סינדרלה. ואברהם לא שמר טינה לשרה שעינה היתה צרה שייטב לו בעבורה, או שמא יהרגוהו. רק מעניין שבגרר "וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא - כַּאן לֹא נָטַל רְשׁוּת אֶלָּא עַל כָּרְחָהּ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ".

פתי יאמין לכל דבר, שכאילו גזירת השעבוד היתה בעבור "וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃"? הכי עשו את אלהים רשע עריץ יותר גרוע ממנגלה, שבעבור פליטת פה תפר לזרעו עונש בל יתואר? רק הבעיה היא, שאילו מנגלה היה מצוה על "פרו ורבו" עד איזה שיעור? לא שיעור של שני ילדים + כלב, אלא "ומלאו את הארץ"! ואילו מנגלה היה מצוה על כך, לא היה ממתין עד היותו בן 75+ עם עקרה, אלא היה דואג לבצע חיש מהרה מצוה זו עם ברת בנים. במקום להיות מסיונר, ולעסוק בהקמת מצבות שהעיד עליהם הכתוב "אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ע"מ פָ.עֵ.ל מאז ומתמיד בלשון עבר. ואף עתידים להצטוות "כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן" כולל אותן מצבות שנותרו בארץ עוד מימי נשיא האלהים אשר היה בתוכם.

אילו איזה ערבי היה מקבל הבטחה "כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם" מסתמא היה רץ ליקח כמה נשים, ולו רק כדי לזכות בארץ משכלת גוייה הלזו. ורק אברהם ניחן בכהות חושים. ורק הוא וזרעו, הכביד ה' את ליבם! שלמרות המשתמע מהבטחת "וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃" כמו אמא פולניה המנדנדת לבתה להתחתן כדי לראות ממנה נכדים. ורק אברהם, שאם לא חס על עצמו, אין סיכויי שיחוס על זרעו.

"וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃" איני יודע על מה המהומה? אברהם, שרק לפני שנה חתך לבנו. ונוכח, שיש לו כלי פעיל. ואם אברהם מצפצף על מצוות "פרו ורבו" במה שנוגע לבנו, ולזרז את רצון האל "וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ", אז מה אם תפשו את בנו מאונן? וכי מה עליו לעשות? האם לחלוב מלאכים? המזל של ישמעאל שהתפטר ממחול שדים זה, ואוטוטו "וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". ורק המסכן יצחק נאלץ להמשיך לסבול. ובזמן שישמעל הספיק להקים 12 נשיאים, זרע יצחק ייאלץ להשחט במצרים עד לקיום הבטחת "וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ".

אברהם ערל הלבב שלא חס לקיים מצוות האל בבניו, אין פלא שנצטווה "וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה" ואילו מנגלה הוא היה המצוה, מסתמא היה הולך יחידי, או שהיה שואל אם ליקח כמה גיחזים. אך כשאלהים מצוה, "וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ... וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם... וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע". ומי יודע אם לא אותם שני הנערים הפיצו את השמועה, שכוחו של נשיא האלהים המנצח במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, נובע בזה ששחט את בנו על גבי המזבח. ולך תספר שאין לך אחות. ויצחק בכלל מתבודד בבאר לחי רואי, ומאז לא התארה עם אביו, ואפילו לא השתתף בהלויית אימו.

כמעשה אבות כך מעשה בנים. כשם שאברהם לא דאג לנישואי בנו, רק כשחרב חדה מונחת בצווארו, כך יצחק ויעקב. עד שראובן נאלץ לשכב עם בלהה שפחתו. "ת"ר אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם... ראובן הודה ולא בוש" וכי מה סיפרו לסוטה? האם הודה בבלבול המיטות? או שמא הבין שאף אם ימתין עד גיל 40 כמו דוד עשו, זה יהיה למורת רוח לאביו המסודר עם 4 נשים. ורק מכירת יוסף הצילה את בני יעקב מקפאון. שעם התפרקות התא המשפחתי, נישאו אפילו לכנעניות. ולפי החשבון נישאו בני 7-6.

"בשעה שאמר לו הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל טז, ג) לך אמור להם לישראל מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה רבש"ע אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך אתה אומר להם ומכלים אותם ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל" ולא דיי שה' לא שעה לדברי רוח פסקונית, אלא הוסיף בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "הִנֵּה֙ כָּל־הַמֹּשֵׁ֔ל עָלַ֥יִךְ יִמְשֹׁ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּאִמָּ֖ה בִּתָּֽהּ׃ בַּת־אִמֵּ֣ךְ אַ֔תְּ גֹּעֶ֥לֶת אִישָׁ֖הּ וּבָנֶ֑יהָ וַאֲח֨וֹת אֲחוֹתֵ֜ךְ אַ֗תְּ אֲשֶׁ֤ר גָּֽעֲ֙לוּ֙ אַנְשֵׁיהֶ֣ן וּבְנֵיהֶ֔ן אִמְּכֶ֣ן חִתִּ֔ית וַאֲבִיכֶ֖ן אֱמֹרִֽי׃" ואם אין זו טעות, אז בהכרח שאמו של אברהם בגדה בבעלה עם עבד אמורי, ואימה של שרה בגדה בבעלה עם איזה חיתי. והעיקר שמספרים לנו שהאבות קיימו את דבר האל בצורה נחרצת וללא היסוס, ואלהים אהב וחיבב אותם.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב רפי פרץ וניר אורבך צילום: באדיבות המצולמים

הרב רפי מתכונן לבחירות: "מציע לא להתרשם ולא להתבשם מהסקרים"

קרא עוד