סגור

על החיפזון

אם צריך לבחור מושג אחד המתאר את אופן היציאה ממצריים, הייתי בוחר במושג ´חיפזון´

ד"ר משה מאיר
ב בשבט התשעה
,
22 בינואר, 2015 13:04
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

אם צריך לבחור מושג אחד המתאר את אופן היציאה ממצריים, הייתי בוחר במושג 'חיפזון'. כך מצווה ריבונו של עולם לאכול את קרבן הפסח:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'.

רש"י כדרכו, מדייק בעדינות בהגדרת המושגים:

'בחפזון' - לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כ"ג כ"ו) 'ויהי דוד נחפז ללכת', (מלכים ב' ז' ט"ו) 'אשר השליכו ארם בחפזם'.

יש שני מרכיבים לחיפזון: המהירות, והבהלה. רק הצירוף של שניהם מדייק את המסומן הרגשי של אופן האכילה.

עתה, לאחר שהגדרנו את החיפזון, בואו ונתבונן בו. אפשר לראות את החיפזון כמצב בלתי ראוי. 'לא אוכלים בחיפזון' תגיד האם לבנה. היה כאן אילוץ שחייב להיות במצב הפגום הזה, ומצוות האכילה בחיפזון מורה על שיקוף שלו. הנה כך כותב המהר"ל מפראג על החיפזון:

ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה?

וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים... אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון... [נצח ישראל, פרק מ"ז]

המצב השלם יבוא לידי ביטוי בגאולה העתידית, 'כי לא בחפזון תצאו'. גאולת מצרים היא מצב פגום, הפגם בא לידי ביטוי בחיפזון.

ואכן, במרבית תורות המידות, המידה הראויה היא המידה ההפוכה לחיפזון - המתינות. הנה כך מספר התלמוד במסכת ברכות:

אמר רב פפא לאביי: מה ההבדל בין הראשונים שהתרחשו להם ניסים, לבינינו שלא מתרחשים לנו ניסים?

אם בגלל הלמידה - בשנים של רב יהודה כל הלימוד היה בסדר נזיקין ואילו אנו לומדים שישה סדרים...

ורב יהודה, כששלף נעל אחת - ירד גשם, ואנחנו מצערים את עצמנו, וצווחים ואין מי שמשגיח בנו?!

אמר לו: הראשונים מסרו את נפשם על קדושת השם, אנחנו - לא מוסרים את נפשנו על קדושת השם.

כמו רב אדא בר אהבה. ראה כותית שהיתה לבושה כרבולת בשוק. חשב שהיא בת ישראל, קם קרע אותה ממנה. התגלה שהיא כותית, קנסו אותו בארבע מאות זוז.

אמר לה: מה שמך?

אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שווה. [ברכות כ' ע"א. מתורגם]

משפט הסיום מתפרש בשני אופנים. האחד - 'מתון' כמו 'מאתיים', ו'מתון מתון' הם פעמיים מאתים - ארבע מאות, סכום הקנס שהושת על רב אדא. השני - 'מתון' מלשון מתינות. אילו הייתי נוהג במתינות - אומר רב אדא - לא הייתי נענש. על פי קריאה זו, הסוגיה מציגה את הפרובלמטיקה של דמות שמצד אחד מוסרת את נפשה על קידוש השם [בעיניה], ומצד שני חורגת ממידת המתינות. ברור שמי שהביא את הסיפור בסוגיה זו - בין אם היה זה אביי, ובין אם היה זה אמורא מאוחר שממשיך את קו מחשבתו, חושב שערך מסירות הנפש גובר על ערך המתינות. אך הנה, במאה השש עשרה, כותב השל"ה בספרו:

...ידבק האדם במידה זו, ויעשנה טבע אצלו, שלא יעשה שום מעשה בעולם, הן גדול הן קטן, ולא שום דיבור בעולם, ואף ששומע חרפתו לא ישיב, עד שישים אל לבו, ויתייעץ עם שכלו כדת מה לעשות...

ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר מצווה יעשה במתון, שהרי אותו מעשה בברכות (כ' א') שאמר עליה, 'מתון מתון ארבע מאות זוזי שוויא', היה לדבר מצווה ולקידוש השם, שרב אדא בר אהבה קרע כרבולת מאותה אישה שלבשה אותה בשוק, כשסבר שהיא ישראלית, עיין שם.

וזה שאמרנו (פסחים ד' א') 'זריזין מקדימין למצווה', וצריך לעשותה בזריזות, זהו עניין מצווה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, וקיום כל המצוות המעשיות שבתורה. אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל, מי שבדעתו ליתן כיס מלא מעות זה לחלק לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב חשוב קודם, והכל לפי צרכיו המרובים, וכיוצא בזה הרבה. ומכל שכן וקל וחומר בדבר הרשות, שלא יעשה מעשה או דיבור עד שיקח מועד וישכיל. ובקל וחומר בנו של קל וחומר אלף פעמים, אם הוא מעשה או דיבור של איסור, כגון הכאה, או ריב ומחלוקת, כיוצא בזה, שיהא בשובה ונחת, ואל ימהר, ואז יבוא שלום, וינוח וישקוט כל ימיו ממכאובות, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. [שער האותיות, אות מ"ם]

השל"ה מעצים את ערך המתינות, בין השאר מסתמך על המעשה ברב אדא. את ערך החיפזון והזריזות הוא מותיר רק לעשייה אוטומאטית שאיננה דורשת שיקול דעת. אני שב ומתבונן בחיפזון בפרשתנו. ליבי אומר לי, כי התורה מתעדת את החיפזון באופן אכילת קרבן הפסח - לא כתיעוד של אכילה פגומה, אלא דווקא מתוך התרפקות על אותו רגע. משהו נראה שלם וראוי להתדמות באותה שעה של חיפזון. אני מחפש את האיכות הזאת.

אילו היה מדובר במהירות בלבד, אפשר היה להציג איכות שכזאת. הן כך עושה רבי משה חיים לוצאטו בספרו - 'מסילת ישרים' בשער הזריזות:

ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח. והוא מה שאמר התנא (אבות פרק ד'): 'הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'... [פרק ו']

אך אם נלך בדרכו של רש"י, המצרף זריזות לבהלה, הייתכן שהתורה רואה איכות חיובית בחיפזון?

נראה לי שכן. יש רגעים בחיים, בהם אוחזת בנו חרדה. קיומנו מאוים, מישהו קם עלינו לפגוע בנו. זהו רגע בו לא מתאים להיות מתון, שיקול דעת מתמשך עלול להביא אותנו לאבדון. מי שמצליח לפעול ברגע זה בחיפזון - ינצל. המתמהמה - יפגע. האכילה בחיפזון יוצרת שיקוף של רגע שכזה, מאפשרת להתבונן בהתרחשות שבה עצמה אין התבוננות. כששבים החיים למסלולם, ההמלצה היא לא לשחזר את החיפזון, אלא להמיר אותו במתינות. אבל באותו הרגע התגלתה איכות סגולית של חיים, משהו הכולל את יצר ההישרדות, ואת מיצוי החיוניות שבנו. את הרגע הזה ראוי להנציח. עד כדי כך שבעל ספר החינוך כותב בטעם מצוות המצה:

משרשי המצווה, כדי שנזכור לעולם הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור שאירע לנו כעניין זה שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב: 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם'. [שמות י"ב ל"ט]. [מצווה י"ב]

ולוואי שלא ניזקק שוב לחיפזון, אך אם נרצה לדעת את מעיין החיים שבנו - עלינו לזכור אותו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: עמוס בן גרשום /לע"מ

שר הביטחון הכריז על מצב מיוחד בעורף

קרא עוד