פרשת אמור : חיים של "וראך ושמח בליבו"

התורה אסרה על הכהנים להיטמא למתים שכן המוות מזכיר לנו את חטא הקנאה, חטא שהכהנים אנשי החסד המשפיעים ברכה על ישראל חייבים להיות מנותקים ממנו. הרב יאיר בן מנחם על תפקידם של הכהנים ועל הדרך למלא אותו

הרב יאיר בן מנחם
טו באייר התשעז
,
11 במאי, 2017 18:05
הרב יאיר בן מנחם

הרב יאיר בן מנחםצילום: באדיבות המצלם

לימוד נפלא מזמנים לנו הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע. לאחר שלמדנו בפרשה שעברה על קדושתו של עם ישראל, ניגשת התורה ללמד אותנו על מעלתם המיוחדת של הכהנים ועל הקדושה והטהרה המיוחדות שנדרשות מהם :

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו ...".

העיסוק בכבודו של המת ובקבורתו, הנלמד מהציווי אחרי ה' אלוקיכם תלכו (סוטה יד, א), ושאצל כל עם ישראל הינו בגדר מצווה (רמב"ם הלכות אבל יד, א) וחסד של אמת שאין הרבה למעלה ממנו, הינו איסור גמור (פרט למקרים ספציפיים כמת מצוה) אצל הכהנים המצווים להיזהר מטומאת מת.

ולכאורה הדברים מוקשים עד מאוד. הכהנים הם אנשי החסד של עם ישראל, האנשים שהינם בגדר שלוחי התורה ושלוחנו אנו לעבודת המקדש ולקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים, כלשון השפת אמת (קרח תרנז) :

"כי מדת הכהן לקרב התחתונים לשורש עליון וזהו בחי' הקרבנות ומדת אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה.... והם מדת ימין מקרבת בחי' הכהן ...".

מדוע זה דווקא הכהנים אנשי החסד נאסרים במצווה שהיא חסד של אמת ? וכיצד זה ייתכן שבאופן כללי הכהנים נאסרו במה שעבורנו הינו בבחינת הילוך אחר מידותיו של הקב"ה ?

והנה את הטעם לחומרת טומאת תלה אחד מרבותינו בעלי התוספות, ר' יוסף בכור שור, (במדבר יט, ב) בכך שהתורה ביקשה למנוע מצב בו "יהו בני אדם מצויין אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי. אי נמי שלא יהו דורשים אל המתים ובעלי האוב (דברים יח, יא), החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה".

אלא שנראה שדברים אלה יפים ונכוחים לכל אחד ואחד מעם ישראל, ואין בהם כל פתח להבנה מדוע מצווים הכהנים להחמיר בענין זה יותר מכל אחד אחר.

וייתכן שנוכל לרדת לעומקם של דברים רק אם נצליח לפענח, ולו במעט, את שורשיו של המוות שבעקביו נכרכת הטומאה. צוהר אל שורשים אלו פותח לנו הרמב"ן (בראשית ב, יז) שלימד אותנו שלולא חטא האדם ואכל מעץ הדעת היה הוא חי לעולם :

"ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלוהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת וירא א-לוהים כי טוב (לעיל א ד)".

על פי הרמב"ן המוות ירד לעולם רק עם אכילת עץ הדעת, אכילה שבגמרא הסבירו לנו חכמים שמקורה היה בקנאה (סוטה ט, ב) :

"וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו".

הנחש הביט באדם וחווה ומתוך קנאה באדם נתן את עיניו בחוה, ניטפל אליה וניסה להכשילה, ובאותה שעה בה חוה שעתה לעצתו ופנתה לדעתו נכנסה גם בה מידתו, כלשון חכמים (שבת קמו, א) :

"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ....".

זוהמת הקנאה שהשתלטה על הנחש חדרה גם אל ליבה של חווה ועל כן לאחר שהיא עצמה נכשה היא ביקשה להכשיל גם את אדם הראשון והגישה לו מעץ הדעת כדי "שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת" (רש"י בראשית ג, ו).

ואכן מיני אז חווים אנו פעם אחר פעם את פירות הבאושים של הקנאה, קין מקנא בהבל קם עליו והורגו, ואפילו השבטים הקדושים מקנאים ביוסף זורקים אותו לבור שורץ נחשים ועקרבים ולאחר מכן מחלצים אותו ממנו רק כדי למכור אותו לעבד במצרים. למעשה ייתכן ויש למצוא בקנאה גם את שורש חטאה של הלבנה שהתקנאה בשמש (חולין ס, א) וביקשה רק לעצמה את כתר המלוכה.

בכל המקרים האלה הייתה זו הקנאה שהכשילה את האדם, החטיאה אותו והמיטה עליו מוות וייסורים, ולמעשה חכמים מלמדים אותנו שהקנאה משפיעה על האדם אף לאחר מותו, והיא היא הסיבה לריקבון עצמותיהם של הנפטרים :

"דכתיב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים" (שבת קנב, ב).

ייתכן וזהו גם סוד המעשה ברבי חנינא בן דוסא שהוזמן לסייע לבני מקום אחד שהוזקו ונפגעו מערוד :

"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (ברכות לג, א).

ר' חנינא בן דוסא לא היה לוכד ערודים ונחשים, ולכאורה, כלל לא מובן מדוע פנו אליו בני אותו מקום כדי שיסייע להם ולא פנו אל המומחים לדבר ? וכלל לא ברור גם מדוע זה לקח על עצמו ר' חנינא בן דוסא סיכון כה גדול ונתן את עקבו על פי החור, והרי גם הוא מצווה על ונשמרתם לנפשותיכם מאוד ?

גם הערוד מקורו בנחש (רש"י שם), וייתכן וחכמים מבקשים ללמד אותנו שבאותו מקום פשׂה נגע הקנאה עד שהיו האנשים ניזוקים ומתים ממנה, ועל כן פנו דווקא אל ר' חנינא בן דוסא שהיה ידוע בצדקותו וענוותנותו (ראה לדוגמא חולין ז, ב) וסמכו עליו שבכוחו יהיה לאלף את בני המקום בינה ולהפרישם מהקנאה.

והנה רק אחד ומיוחד זכה לכך שהתורה תעיד עליו שאין קנאה בלבו. אהרן הכהן הגדול היה נקי מכל קנאה עד שהקב"ה אומר למשה שאחיו הגדול, אהרן, לא רק שלא יתקנא במעלתו של אחיו הצעיר אלא אפילו ישמח בה :

"ומה שאתה סבור שהוא מיצר לא כן אלא שמח שנאמר "וראך ושמח בלבו", א"ר שמעון ב"ר יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים שנאמר (שמות כח) והיו על לב אהרן" (שמות רבה ג, יז).

אהרון היה נקי מכל וכל מקנאה וייתכן ורק משום כך הוטלה עליו המלאכה הגדולה לקרב את עם ישראל אל אביהם שבשמים, ולמשוך עליהם ברכה. כך שנה לנו שלמה המלך (משלי כב, ט) "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ ..." ולימדונו חכמים (סוטה לח, ב) "אל תיקרי "יבורך אלא יברך".

על כן פונה ה' אל משה ומצווה אותו "אמור אל הכהנים בני אהרון" תזכיר לכהנים שהם בניו של אהרן, של מי שידע לשמוח בגדולתו של אחיו ולא לקנא בו, תזהיר אותם להתרחק מהטומאה שמזכירה לנו את חטא עץ הדעת ועמו את הקנאה, ותלמד אותם שמי שרוצה להאציל על עצמו ברכה ולהשפיע טוב על עמו חייב להיות מסוגל לשמוח בגדולתו של אחיו.

נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ההפגנות אמש בירושלים צילום: Yonatan Sindel/Flash90

אלפים הפגינו נגד נתניהו, 12 נעצרו

קרא עוד