סגור

בן איש מצרי, בתוך בני ישראל

נושא הייחוס הוא נושא מורכב וטעון מאוד. סוד נצחיותו של עם ישראל הוא בשמירה על גדרות כלפי חוץ, בכללים הנוקשים המוטלים על מבנה המשפחה ועל יסודותיה. אבל חוסנו הפנימי מגיע מן הצדק והחמלה ומן האחווה

הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי
יב באייר התשעח
,
27 באפריל, 2018 12:39
הרבנית מיכל טיקוצ

הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקיצילום: באדיבות המצלם

לקראת סוף הפרשה מספרת לנו התורה על מקרה כואב ומצער, מקרה המקלל.

וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן:

תיאורו של "כוכב" הפרשה מעט משונה. אמנם בהמשך חושף הכתוב את שם אמו וסבו, ושם שבטו מצד אמו, אבל בפתח הפרשה בוחר הכתוב לתארו ללא פרטים אלה: ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי.

סיפור הרקע לקללה אף הוא מובא בדרך סתומה במקצת: "וינצו במחנה" – אבל אין אנו יודעים על מה היתה המריבה, למעט ההבנה שהמקלל שהיה שותף בה, הוא בעל רקע מפוקפק: בן איש מצרי, ויריבו הוא איש ישראלי. נראה שכתוצאה מן המריבה הזו יוצא בן האיש המצרי ומקלל, ועל כך הוא מושם במעצר עד לבירור מעמדו ודינו, ואחריתו מרה.

מתוך הסיפור בתורה מתברר שהתורה לא ביקשה לחפות עליו או להסתיר את זהותו שכן לא נמנעה מלפרט את שם משפחתו ופרטים מסגירים נוספים. על כן, יש לתמוה מדוע בתחילה התורה מתארת את הסיפור ללא פרטים מזהים אלה. במדרש מובאים כמה ניסיונות למלא בנפח את הסיפור ובניסיון להבין מהו הדבר שכה הרתיח את האיש, וגרם לו לכל ההידרדרות הזו.

אחת ההצעות במדרש היא שהמריבה במחנה היתה סביב ענייני הייחוס של אותו אדם. הסבר זה מתיישב עם סגנון הפרשה הגורם בדיוק להתרשמות הזו, הבלטת הייחוס המפוקפק והדגשת זרותו של האיש גורמת לנו להבין שזה הנושא המרכזי בפרשה:

תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא,
שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן,
אמרו לו מה לך ליטע אהלך בתוך מחנה דן,
אמ' להן מבנות דן אני,
אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבתם (במדבר ב, ב), ולא לבית אמותם,

הסיפור אכן נוגע ללב. בן האיש המצרי נדחה ממחנה בני דן מפני שאינו מיוחס אחריהם מצד אביהם אלא רק מצד האם. ומשום כך אין לו חלק ונחלה במחנה. אלא שמצד אביו (המצרי) אין לו נחלה בשום מחנה ושבט. הדחייה הזו מדרדרת אותו לקללה ולאבדון.

נושא הייחוס הוא נושא מורכב וטעון מאוד. במקורותינו ניתנת חשיבות מרובה לנושא הזה עד שאף ההכרעה בספיקות הנוגעות ליוחסין מחמירה ביחס להכרעה בספיקות אחרים בנימוק ש"מעלה עשוּ ביוחסין". פרשיות שלמות בתורה, בנביאים ובכתובים הוקדשו לפירוט שושלות משפחתיות שונות.

עצם ההקפדה על היחס נזכרת גם בעזרא, שם מתברר שהיו מגילות יחס וכל אדם נשא איתו את עבודת השורשים הזו ממנה ניתן היה להגיע לחקר ענפי היחס שלו. בחז"ל, לא מעט הלכות תלויות בעניין הזה, החל מקביעת מעמדו של הוולד כישראל, ככהן או לוי, כממזר וקביעת מעמד מיוחד של שתוקי למי שיחוסו אינו ידוע ואין מידע לגבי הוריו.

הלכות מרובות מחייבות את בירור הייחוס, כך הוא לגבי נישואין (הנושא אישה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות...) וכך גם דין הבחנה שמחייב תקופת צינון של אישה בין נישואין לנישואין על מנת שתהיה וודאות לגבי האבהות של הוולד, ואפילו לגבי גרים, כשאין חשש לספק בזהות האב, משום הצורך להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה, קרי לפני הגיור.

לא רק בתחום ההלכתי יש לנושא זה ביטוי בחז"ל, מקורותינו עשירים גם באגדות וסיפורים רוויי מתחים סביב נושא הייחוס. הסיפור המפתיע שבאלו הוא סיפורו של ר' יוחנן המגיע מארץ ישראל לבבל. זעירי תלמידו הנכון לגמוע את תורתו מסרב לשאת את בתו לאישה, משום החשש ליוחסין מפוקפקים ור' יוחנן כואב ומטיח בפניו "אורייתן כשרה, בנתין לא כשרן?!" (תורתם כשרה, בנותיהן אינן כשרות? קידושין עא, ב). בת ר' יוחנן, כארץ ישראלית וכצאצאית לעולי בבל בתקופת עזרא ונחמיה שאיתם עלו כל מיני דמויות מפוקפקות, שכן "עשרה יוחסין עלו מבבל".

מנגד לעמדה הקשוחה הזו, מצויה האמרה העממית שהמכנה המשותף בין ייחוס ותפוחי אדמה הוא שהחלק הטוב שבשניהם מצוי באדמה. אמרה זו מבקשת להניח במרכז את האישיות של האדם את מידותיו ואת תכונותיו. עמדה זו מבקשת להדגיש את האפשרות להתחיל בלי נקודת ייחוס, לא להיות כבול בכבלי העבר. כל אדם יכול לייחס את עצמו.

גם ההלכה אינה אחידה לגמרי. בהלכה קיימת גם העמדה המעמעמת את התביעה לייחוס, בדמות העיקרון המכליל שמשפחה שנטמעה נטמעה. הצעה כזו קיימת גם בדיון אם כשאליהו יבוא הוא יטהר ממזרים או שמא יזהה אותם. ובגמרא מסופר על אדם שקראו לו בר ארמאה (בן הארמית) ורב יוסף קבע ש"יכילנא לאכשוריה" כלומר שהוא יכול להכשירו, ועוד.

ברוח זו במדרש ויקרא רבה לפרשתנו מובאת דרשה המעמידה במרכז את אומללותו של בן האיש המצרי ואת "דמעת העשוקים" הזולגת מעיניו. בנים אשר לא חטאו והם מושמים ללעג ומוקעים בשל חטאי אבותיהם.

ויצא בן אשה ישראלית הדא הוא דכתיב: (קהלת ד) "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים"
דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים
והנה דמעת העשוקים - אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא
מה איכפת להון?
כך, אביו של זה בא על הערוה - זה מה חטא?
ומה איכפת לו - ואין להם מנחם
אלא מיד עושקיהם כח - מיד סנהדרי גדולה של ישראל
שבאה עליהם מכחה של תורה
ומרחקתן על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'".

המדרש הזה מבקר את הסנהדרין ש"באה על הממזר" בשם התורה, ומרחיקה אותו על אף שלא הוא זה שחטא: "אבותם של אלו עוברי עבירות ואלו עלובים...". התלישות יוצרת סבל וייסוריה קשים מנשוא. זכות הקיום הבסיסית ביותר נשללת מן האדם על ידי כוחות שאין לו שליטה עליהם.

קיימת אם כן תנועה פנימית בין השאיפה לטהרנות ובין ההכלה וההטמעה, ויש לכך שיקוף במדרשים השונים לפרשתנו. אחדים מהם רואים את יחוסו של האיש המצרי כגורם לפשע האיום וקוראים את הפרשה כמבקשת להרחיק מאיתנו אנשים כאלה תוך העדפת האינטרס החברתי על פני מצוקת הפרט. אחרים קוראים את הפרשה קריאה ביקורתית יותר, שבאה ללמד אותנו את מחירה של הרחקת החלכאים והנדכאים.

סוד נצחיותו של עם ישראל הוא בשמירה על גדרות כלפי חוץ, בכללים הנוקשים המוטלים על מבנה המשפחה ועל יסודותיה. אבל חוסנו הפנימי של עם ישראל מגיע מן הצדק והחמלה ומן האחווה. אכן, בסופה של פרשה לא רק המקלל משלם מחיר, התורה מפרטת גם את הלכות חובל - פרשיה שנראית כהתייחסות לניצים במחנה ורומזת לענשם. על המקלל נסתם הגולל רק לאחר מכן, שמא אפשר היה לכל הפחות לכבד את צלם האנוש שבו, שמא את המוות הזה אפשר היה למנוע.

 

29.04.2018

1. פרשה סתומה - פתוחה (משה אהרון)

בס"ד.
פרשת המקלל מפוענחת מתוכה
המקלל בגר ובקש לשנות, יצא מההוייה של "בן ישראלית" וביקש להיכנס לשורשי אביו המצרי.
אביו החורג הישראלי ביקש בפומבי לנער חוצנו ממנו ולכן רב איתו במחנה במקום של פומביות.
המקלל שביקש לחדד עוד יותר את "יציאתו" מהישראליות" נקט בפרובוקציה של לקלל את השם.
הקללה הייתה רוחבית מהותית קלל אביו החורג ואמו ונקב בשם ה'.
כלומר הפך אותו נקבים נקבים ככברה משל כלי ריק.
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מתי יחזרו הלימודים? צילום: shutterstock

"חזרה ללימודים עד גיל 10 - כבר בשלב הראשון"

קרא עוד